חושך

הרחתם פעם את החושך?

הצלחתם פעם לגעת בו?

ניסיתם להבין איך חושך מרגיש? מריח? מה הצליל שהוא עושה?

לא? כי אני כן.

ככה זה, כשהחושך מחליט למשוך אותך אליו.

אלימות מכל סוג שהוא, גורמת לאלפי אנשים לחיות בחושך.

הוא סובב אותם והוא נמצא כל הזמן בתוכם גם אם מבחוץ הכל נראה בסדר גמור.

אלימות - הצלקת שנשארת כואבת יותר מהרגע בו היא נפערה.

את החולצה שלבשת

את החולצה שלבשת באותו לילה שמתי לידי כדי שאוכל להריח אותך כאילו את לידי.

את התמונה שלך שמתי על הכרית כדי שכאשר אפקח את עיניי אראה אותך מולי.

מהבושם ששכחת פיזרתי קצת בחדרי כדי שאוכל לדמיין אותך רוקדת איתי.

ורק המבט שלך, רק אותו השארת לי בדמיון.
אי אפשר לגעת, אי אפשר להרגיש, רק כאשר אני עוצם את העיניים שלי, אני רואה את שלך.

יש כאלה שלא מצליחים.

המבטים שלנו מצטלבים.
היא מסתכלת עליי ואני עליה.
מדי פעם היא מורידה את הראש במין מבוכה ואז חוזרת להסתכל עליי.
הערפל הסמיך של הסיגריות עושה את הכל הרבה יותר מסתורי ומעניין.
היא מחליטה לעשות את הצעד, קמה ממקומה ומתחילה להתקדם לכיווני.
אני מתחיל להזיע ומרגיש את הלב דופק ב-120 קמ"ש.
היא מתקרבת ומתיישבת לידי.
אני מרגיש את הלב שלי נקרע מבפנים, היא מדהימה, יפיפייה, אחת כזו שהיית רוצה להתלהב שהיא חברה שלך.
היא מזמינה בירה מהברמן ואז מפנה את מבטה אליי.
היא שואלת אם אני מתכוון לדבר או שאני אשתוק כל הערב.
קמתי והלכתי מהבר.

המצב הזה נראה לרובכם מוזר ותמוהה.
אך הרבה נשים וגברים סובלים מטראומות שנגרמות להם כתוצאה מתקיפה.
לאותם נשים וגברים קשה להסתגל לחיים נורמליים. קשה לבטוח באנשים.
יכולת התקשורת נפגמת והסיכויים להיפתח אל אנשים חדשים שואפים לאפס.

כמו בפוסטים הקודמים, גם בפוסט הזה אני כותב על סמך הנחה. אך הנחה זו מבוססת על כתבות ותחקירים שקראתי.
את ההרגשות האלה כולנו מרגישים, אך אצל רובנו ההרגשות האלה בעלות שליטה ואנחנו מצליחים לתקשר.

יש כאלה שלא מצליחים.

צלקת לכל החיים

הריח שלה עדיין בבגדים שלי,
המגע שלה עדיין מורגש על גופי,
אני עדיין שומע את קולה,
אני ממש רואה אותה מולי גם כשאני עוצם את העיניים.

זה סיוט!

מה שכתוב למעלה בקלות יכל להיות מכתבה אהבה או זיכרון ממשהו טוב.
להרבה נשים וגברים המשפטים האלה הם אמתיים בצורה מחרידה.
תקיפה מינית או פיסית היא צלקת לכל החיים.

מכתבי אהבה א'

נגעתי במלאך,

נגעתי בך.

ראיתי יהלומים,

ראיתי את עינייך.

סונוורתי מהשמש,

סונוורתי מיופייך.

נשמתי אוויר,

נשמתי אותך.

אני רץ.

אני רץ.
הדרך לא נגמרת אבל אני רץ.
ממשיך לרוץ כאילו רדוף שדים.
"מטורף!!!" אני צועק לעצמי אבל לא שומע וממשיך לרוץ.
כל הזמן מסתכל לאחור ואין שם אף אחד ובכל זאת, אני רץ.
מרגיש כאילו עוד שנייה זה משיג אותי ומנסה להבין מה זה "זה".
אני רץ, בתקווה שיגיע הרגע ואני אראה את הקצה.

עצרתי!

קצה? אני לא רוצה קצה.
אני רוצה המשך, שדות ירוקים, פרפרים מעופפים ושמש מלטפת.
אני לא רוצה שום קצה.
הרי אם אני אגיע לקצה, כנראה שאצרך לפנות לאחור כדי לא ליפול מהקצה.
והרי אם אצטרך לפנות לאחור, למה אני רץ?
נו באמת, האם זה כל כך משנה? לא.

אני רץ.

סיוט אמתי

פקחתי את עיניי באמצע הלילה, הכל חשוך.
שמעתי רשרוש מכיוון המסדרון, הסתכלתי לעבר דלת הזכוכית של החדר, שם לפתע ראיתי צללית של אדם.
ראיתי שהאדם מושיט יד לעבר הידית ופותח את הדלת.
נשארתי קפוא, לא הצלחתי לזוז או לחשוב מה לעשות.
חשבתי לצרוח אבל קלטתי שאני לבד בבית והשעה כה מאוחרת שאף אחד לא ישמע אותי מהרחוב.
הדלת נפתחה ובכניסה עומד אדם.
הכל חשוך כך שאני מתקשה לראות אותו אך שמתי לב כי ראשו מורכן.
לפתע, בהרימו את הראש, ראיתי מחזה מחריד: העיניים שלו בערו כמו אש הגיהינום.
הוא ניגש אליי ותפס אותי בחוזקה בגרון.
כל הגוף שלי קפוא ובוא בעת אני בוער רק מהמבט השורף של עיניו.
הרגשתי איך הקור מהיד שלו חודר לי לעצמות ומקפיא לי את הנשמה.
לא הצלחתי להבין אם מדובר באדם או מפלצת, אך מה שזה לא יהיה, הוא עשה לי רע, רע מאוד.
יכולתי פיזית להרגיש איך פיסה מחיי נתלשת בעודי בחיים.
הסבל הזה היה כה חד, כה אכזר, שאין יכולת אנושית להסביר אותו.
שום תיאור שלמדתי בחיי עד כה אינו יכול לתאר את הרגשתי המחרידה.
העיניים שלו המשיכו לבעור והידיים המשיכו להקפיא.
הוא עזב אותי והלך.
נשארתי קפוא, ועצמתי עיניים בתקווה שכאשר אפקח אותן, אגלה שכל זה לא היה יותר מאשר סיוט.
כאשר פקחתי את עיניי, גיליתי שצדקתי, זה אכן היה סיוט. אבל הוא היה אמתי.

שלום, אני יאן ואני כותב סיפורים קצרים.
החלטתי לנסות לתאר במילים שלי, מה מרגישות נשים נפגעות תקיפה מינית.
נכון, עשיתי זאת ללא שום מחקר אלא מידע כללי.
כל מה שאני רוצה לנסות, זה דרך הכתיבה, להעביר מסר, עד כמה תקיפה, בין אם מינית או פיזית, היא קשה.
אני מנחש שלא מעט אנשים יכעסו על הזכות היומרנית לכתוב בשמה של אישה נתקפת, אך אני חושב שהמסר חשוב יותר מכל.
יותר ויותר נשים מותקפות מדי שנה ומשהו חייב להיעשות.
המחשבה לאיזה עולם אני אצטרך להביא את ילדיי מפחידה אותי.
אני מקווה שחלק ממכם יזדהה עם קו המחשבה שלי.

נשים - תקשיבו להן, תבינו יותר.

מכירים את זה

אתם מכירים את זה כשקר לכם? אבל ממש קר. קור מוזר כזה.
אתם מכירים את זה שהקור חודר לעצמות?
אתם מכירים את זה שאת מתכסים עם שמיכה והקור עדיין שם?

אז אתם מבינים, לא קר בחוץ, קר בפנים.
זה קור כואב, מקפיא, חודר ללב, לריאות, כל תזוזה יותר כואבת מקודמתה.

אז קר, קר כל כך, ואין שום דבר שיחמם.

לטבוע

אתם זוכרים, כשהיינו ילדים, ונסענו לים, קפצנו לגלים בשמחה...

ולפעמים, היה מגיע גל גדול שהיה הופך אותנו, ולרגע היינו מרגישים כאילו אנחנו טובעים.

נאחזים בבהלה, מאבדים כיוון אבל אחרי שתי שניות, הכל עובר ושוב חוזרים לצחוק ולשחק.

אותה הרגשה, אותן שתי שניות נמרחות על פני אין סוף. 

היא חזקה, תובענית ומכניסה אותך לסחרחורת.

אתה מאבד כיוון, לא מוצא את עצמך, 

בטוח שכל שנייה זה ייגמר והכל יחזור למסלולו.

אך זה לא קורה. 

אתה נאבק איתה, והיא מצליחה להכניע,

מחזיקה אותי ללא אוויר,

חסר מילים, 

אתה צועק אבל אף אחד לא שומע.

היא אמורה לעשות טוב, 

אבל האהבה שלי, כואבת.

חושב

אחח, זה כל כך כואב,
זה כאב שעטוף בעונג,
עטוף בחיוכים ובאושר אבל זה כואב.


אתה כבר לא מבדיל אם אתה מאושר או פשוט כואב. 


אתה קם ומתהלך ושוב מתיישב, נשכב במיטה וזועק, אבל זועק בשקט כי אתה יודע שגם ככה אף אחד לא ישמע.
מוזר, כי אצלך בראש אתה שומע, שומע חזק כל כך שבא לך לקפוץ. 


אבל אתה לא יודע, אם בא לך לקפוץ מאושר או מכאב. 
אז אתה מוזג כוסית של וויסקי ושותה אחת ושתיים ושלוש,
אתה בטוח שזה כבר לא כואב אז אתה מתחיל פתאום לחייך ולאהוב, 
ואתה רוצה לחבק ולנשק, ולזיין ולגמור.


אבל אז אתה מבין שאתה גומר על עצמך, גומר על החיים שלך, גומר אבל הכל נשאר ריק.


אז אתה שוב מתיישב וחושב. וחושב. וחושב.


חושב, זה סתם או שזה באמת כואב.

הכל

מכרתי,
מכרתי הכל,
כל מה שהיה לי,
כל מה שהחזקתי אי פעם,
מכרתי כל זיכרון וכל מידע,
מכרתי את הגוף והנפש,
מכרתי את פיסת האדמה עליה עמדתי,
מכרתי את האוויר שאני נושם,
מכרתי ומכרתי ולו רק כדי לקבל בתמורה שנייה אחת איתך.
מכרתי הכל.
כי אחרי שאת נעלמת, כבר באמת שכלום לא היה שווה.

מה זה מרגיש

לפני שתתחילו לקרוא את הכתוב מטה, שימו את השיר ברקע: 

http://www.youtube.com/watch?v=aWTbU7zpd68

שמעתי את השיר בדרך, כשאני נוהג והדרך נראתה לי ריקה ממכוניות.

לפתע, זה אני לבד, עם עצמי, מרגיש אחרי ג'וינט מעולה כשהגרון נשטף בוויסקי טוב.

לא ידעתי אם השיר גורם לי לעצבות או לשמחה. 

בו זמנית זלגה דמעה מהעין ועלה חיוך על פניי.

הרגשתי שהרכב מתחיל לרחף, אני מתנתק מהאדמה ומרחף אליה.

מחפש את התחושה הזו שבה מישהי אהבה אותי וחושב אם זה יחזור אליי.

מאז אותה אהבה אחת ויחידה, ידעתי נשים, ידעתי תשוקה, אך האהבה בוששה לבוא.

כאילו אומרים לי לחכות, שזה עדיין לא הזמן שלי. קח, תחייה את החיים ותפסיק להתלונן.

ואני אומר, אם אני לא אתלונן, הכל יהיה טוב מדי. וזה הרי לא הגיוני, זו תהיה פיקציה שסופה להתנפץ.

פגשתי במישהי שגרמה לי להרגיש את אותו עקצוץ בלב, וזה מכרסם.

זה מרגיש כמו עקיצה של דבורה, שאתה יודע שהרעל מתפשט בדם, אתה מרגיש את זה.

מגרד לי הגוף מבפנים, בא לי להקיא את הרעל הזה, אבל זה לא יעזור. אני גם לא רוצה שזה יעזור.

התחושה הזו, זה מזוכיזם במיטבו אבל מהסוג הכי קשה.

אתה מתעלל בעצמך ואתה אוהב כל רגע.

"..אני רוצה מישהי שתאהב אותי...למה זה לוקח כל כך הרבה זמן לדעת...אני רוצה משהי שתאהב אותי...אני רוצה משהי שתהיה נחמדה...שתראה את הנער שהייתי פעםבעיניי..."

איפה אתה

נראה לי שאיבדנו אותו.
אני קורא לכם חבריי היקרים לעזור לי למצוא אותו.
חיפשתי בכל מקום אפשרי והגיוני, מתחת למיטה, מאחורי השידה וגם בתוך הארון ואין כלום.
יצאתי החוצה, בדקתי אולי נפל מהחלון.
עברתי אדם אדם, ניסיתי לראות אם מישהו ראה או שמע אבל כלום. הוא איננו.
חזרתי הביתה, לקחתי תיק קטן עם כריך ובקבוק מים ויצאתי בחזרה החוצה, הפעם במטרה לחפש במקומות רחוקים.
נסעתי לערים אחרות, מקומות שלא הייתי בהם מזמן.
אנשים הסתכלו עליי בצורה מוזרה, חשבו שהשתגעתי. אמרו שלא שמעו עליו מזמן.
הסבירו לי שכבר שנים הוא לא נמצא בינינו, ושאפסיק להתאמץ כי אני לא אמצא אותו.
עכשיו אני בדרכי חזרה, עצוב וחושב, אם אי פעם עוד נראה אותו.

מחפש מנהיג.

ותודה לתורכים

נסעתי היום ובדרך ראיתי סבתא שמחכה לחצות את הכביש.
ראיתי כבר מרחוק שאף אחד לא ניאות לעצור והחלטתי כמובן לעצור ולתת לסבתא לחצות.
בזמן שאני עוצר, החליט המשוגע התורן מאחורי, לעקוף.
אתם יכולים רק לנחש מה עבר לי בראש בזמן שאני קולט שהוא עוקף אותי והסבתא חוצה את הכביש.
לא, כלום לא קרה אבל זה גרם לי לתהות:
מה לעזאזל קורה לנו?
לאיזה מצב הגענו, לאן הידרדרנו וכמה עוד יש לפנינו?

לפעמים אני מרגיש שאיבדנו את הצפון, בתור יחידים, בתור עם, בתור יהודים, בתור לאום, בתור מדינה.
איבדנו את היכולת להתאגד מאחורי רעיונות ולהביא אותם לידי ביטוי ביצירה טובה ואמתית.
אין מנהיגים ואין מונהגים. אין מובילים ואין מובלים. נראה כאילו כל אחד עושה כל שעולה על רוחו בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.

אז נכון, יגידו שאני מפריז ונסחף, יגידו שהמצב הוא לא כזה גרוע ובינינו, אני יודע את זה. אבל כשאני רואה את אותו בחור, עלם חמודות, אשר לא קולט מה העקיפה הקטנה שלו יכולה לעשות, לדאבוני אני רואה שחורות.

כמה שזה ישמע מוזר, היינו צריכים אויב משותף על מנת ללכד אותנו, משהו שיגרום לנו להתעשת ולרגע קט להיזכר שאנחנו לא לבד, שיש עוד מסביבנו, משהו שיגרום לנו להחזיק ידיים ביחד ואז הגיע המשט התורכי.
היה נראה כי העם סוף סוף הניח לחילוקי הדעות, להבדלי הדת הגזע והמין. נראה כי סוף סוף, רוב הישראלים עומדים מאחורי דעה אחת.
אז זהו, שזה רק נראה. בתכלס, זו הייתה הצגה זמנית של פטריוטיזם שברירי אשר נעלם מהר כמו שהופיע.
ואז, אנחנו שוב מוצאים את עצמנו נלחמים אחד בשני, נוער מדרדר, חינוך קלוקל, בלאגן היסטרי.

שאלו אותי, למי הייתי מצביע אם היו מתקיימות בחירות עכשיו. חשבתי ואמרתי כך:
אני לא רוצה מפלגה חדשה, לא רוצה פוליטיקאי חדש. אני רוצה בן אדם. אני רוצה אחד, שדואג לעתיד של בוחריו ולא לעתיד הכיסא שלו. אני רוצה אחד, שלא חייב שהשם שלו יופיע על כל פרויקט או חוק במדינה. אני רוצה אחד, שלא פונה למזרחיים או אשכנזים, לדתיים או חילוניים, למקומיים או לזרים, ליהודים או לערבים. אני רוצה בן אדם.
ועד שאחד כזה יופיע, כנראה שאנחנו צריכים את האויבים שלנו יותר ממה שנדמה לנו, כי אחרת, אנחנו פשוט נקרע את עצמנו.

אז תודה לתורכים, שנתנו לנו כמה שבועות של אופוריה וחסד עם עצמנו. נתראה במשט הבא.

להיות ביחד ולרצות לבד או להיות לבד ולרצות ביחד

כשהייתי במערכת יחסים, הסתכלתי על אחרים, "פרפרים", דילגו מאחת לשנייה עם חיוך גדול על פניהם. 

ניסיתי להבין עם עצמי אם אני במקום טוב, אם טוב לאחת שאיתי, אם אני בכלל צריך את כל זה.

ואז נפל דבר, דרכינו נפרדו. 

בהתחלה, אתה ב"היי" טוטאלי, אתה לא כבול, לא נדרש לשום דבר, אתה אדון לעצמך ולא מצופה ממך כלום.

אתה יוצא, מבלה, מבזבז כאוות נפשך, חברים, נשים, אתה חי. או כך נדמה לך.

התחלתי להסתכל על אחרים, בני זוג, אשר הולכים יד ביד עם חיוך גדול על פניהם.

ניסיתי להבין אם אני במקום טוב, אם לא פספסתי את זו שאמורה להיות איתי, אם אני בכלל צריך להיות לבד.

ועדיין, דבר לא נופל.

אז מה, עדיף ביחד או עדיף לחוד? או שהמשפט"הדשא של השכן..." תהיה יהיה נכון? 

אולי, ואולי לא.

הפוסט שמובא לפניכם הינו פרי דעתי בלבד.
הפוסט נכתב לאחר מחקר קטן שעשיתי ברחבי האינטרנט ובו ניסיתי לבדוק ע"פ תשובות של משתמשי פייסבוק, כיצד מחליט הפייסבוק לסגור חשבונות.
אני אדגיש עוד פעם, אני לא יכול לערוב לאמינות של התשובות שכן, כמו שרובכם בוודאי יודע, הפייסבוק עצמו לא מספק תשובות.

ניגש ישר לנקודות, שלפיהן בוחר הפייסבוק לסגור פרופיל:

* הדבר הראשון והברור לכולם הוא ספאמינג. כיוון שהפייסבוק הינו רשת חברתית ולא רשת פרסומית, וכיוון שהפייסבוק רוצה לעשות כסף מפרסומת, ברגע שמאתרים משתמש אשר מנצל את הפרופיל שלו לספאם, הפרופיל ייסגר.

* הפייסבוק הוא מכונה אשר קיבלה הוראות. הוא אינו יכול להבדיל יותר מדי בין ספאם לבין בן אדם תמים אשר מעלה סטטוסים. אם כך, כיצד הוא בכל זאת מבדיל? ברגע שפרופיל "נחשד" בספאם, הפייסבוק מתחיל לעקוב אחריו ובודק עד כמה אותו פרופיל פעיל מבחינת תגובות והתייחסויות לפרופילים אחרים. ספאמר, לרוב, לא יקדיש יותר מדי מזמנו על מנת לפתח דו שיח עם משתמשים אחרים. הוא לא יעשה לייקים, לא יתקין תוספים, לא ישחק במשחקים. לכן, אחד מהדברים החשובים בפייסבוק הוא להשתתף ולשתף.
במידה וכמות החברים שלכם מועטה, הפייסבוק לא ישים לב אליכם כי גם אם אתם ספאמרים, זה שולי.
לעומת זאת, אם אתם מרכזים אליכם כמות גדולה של תשומת לב, אז הפייסבוק יתעורר.

* אל תבקשו להוסיף יותר מדי אנשים אליכם. הפייסבוק, למרות שהוא בעצמו מציע, רואה בהוספת חברים מוגזמת כפעילות של ספאמר המחפש מטרות. גם אל תאשרו כמויות גדולות של אנשים בו זמנית, כי שוב פעם, זה יעורר את תשומת ליבו של הפייסבוק

* ריפורט - אף אחד לא באמת יודע איך זה פועל אך השמועה אומרת שברגע שיש 40 ריפורטים (שזה דיווח לשימוש לרעה מצד משתמשים אחרים) ביום, אחרי תקופה מסוימת הפייסבוק ישבית לך את הפרופיל ללא אזהרה.

* המנעו מפרסום, המנעו משליחת פרסום דרך הודעות. שליחה מרובה של לינקים, גם אם זה לסרטונים ביו-טיוב, דרך ה"פרטי" גורמת לפייסבוק לראות בכם ספאמרים ולא מעט אנשים נתקלים בבקשה לכתוב אותיות על מנת לוודא שאתם לא תוכנה.

* כמה שזה נשמע אכזרי, הימנעו משליחת יתר של הודעות בפרטי. כמובן שתקפידו שההודעות שאתם שולחים יהיו שונות אחת מהשנייה. שימו לב, שגם כאשר אתם שולחים מספר הודעות באותו יום, הפייסבוק יבקש ממכם אימות מילולי להיותכם אמיתיים.

* בעצם, הפייסבוק פועל כמו תוכנת אימות רק בקנה מידה ענק. ברגע שאתם רק מעלים סטטוסים ולינקים, אבל אינכם שותפים לפרופילים אחרים, מצידו אתם או ספאמר או תוכנה.

* עצה מאוד חשובה לבעלי קבוצות / דפים: תדאגו שבכל קבוצה / דף יהיה מנהל נוסף אשר במקרה ותצטרכו להקים פרופיל חדש, יוכל להשיב אותכם להיות מנהלי הדף / פרופיל.

* במידה ונאלצתם כבר לפתוח פרופיל חדש, פיתחו אותו על מייל אחר ובו בזמן שילחו מייל לפייסבוק עם בקשה לפתוח לכם מחדש את הפרופיל שנחסם. כמובן שאתם חייבים להסביר שאתם לא ספאמרים ושאתם מבינים שעשיתם טעות כלשהי.

כמה מיילים שאליהם ניתן לשלוח בקשה לשחזור פרופיל:

disabled@facebook.com

appeals@facebook.com

info+ytupw5t@support.facebook.com

infosource@tbs-sct.gc.ca

appeals+yy61tab@support.facebook.com

0ffjiqs@support.facebook.com


הנה כמה סרטונים שאולי יעזרו לכם להבין למה ואיך:

http://www.youtube.com/watch?v=Yo-yAevpQ2Q

http://www.youtube.com/watch?v=gm_czcAXal8&feature=related

00:27

השעה 00:27.

מזגתי לעצמי כוסית וויסקי ושתי קוביות קרח, בדיוק כמו שאני אוהב. 

אני יושב ורואה סרט משנות ה-70', אין לי מושג מה שמו.
משום מה, אני עושה רבות על מנת להרגיש כאילו אני שם, באותן שנים נפלאות כביכול.
הרבה פעמים אני מנסה להבין, מדוע אני מרגיש צורך כל-כך עז להיות בתקופה שמעולם לא הייתי בא.
מדוע, דווקא שנות ה-70' כל-כך מרתקות אותי, יותר מכל תקופה אחרת ששמעתי עליה ולא זכיתי להיות בה.
אם הביגוד, האווירה, אותה כוסית וויסקי שמופיעה כסממן מובהק בסרטים וסדרות של שנים אלה, אני מנסה לדמיין את עצמי בכל אחת מהסיטואציות האלה.

האם זו התמימות? האם באמת בשנים האלה הכל היה כל כך פשוט לעומת היום? האם העולם היה ברובו שחור ולבן בלי יותר מדי צבעים? והרי זה כה קל, כאשר הכל מסתכם בשני צבעים.

ובכל זאת, למה דווקא השנים האלה מושכות אותי אליהן? אני לא מתעניין באותה מידה במה יקרה בעתיד, וגם בשנים שלפני אני לא ממש מתרכז. מה יש באותן שנים שהוא כל כך מהפנט והאם אני בודד במצבי? או שאולי יש עוד רבים, שמאמינים שאותן שנים שעברו ולא יחזרו, היו מיוחדות במינן.

אני מקווה שיגיע הזמן שבו ארצה לחזור לנקודות בחיים כמו שאני רוצה את שנות ה-70'. ולא שאין, אבל לא בצורה כה מושכת, כה מסקרנת.

שנות ה-70', זו אותה בחורה סקסית הלוטה בערפל, אני מנסה להושיט יד אליה ולו רק כדי לגעת בשערה אבל היא כל הזמן מצליחה להתחמק. מחייכת לי חיוך מזמין, וכל הזמן שומרת על מרחק נגיעה.
האם אי פעם אפסיק לשלוח ידיים לעברה? האם היא תמאס עליי? כנראה שלא אדע.

הוויסקי מחמם את הגוף.

כל מה שעובר לי בראש

אחרי שבע שנים שבהן גירבצתי רוב הזמן (גם עבדתי קצת), החלטתי שאני *באמת* צריך תואר.

היום בשעה ארבע ניגשתי לבחינה הראשונה שלי בתואר.

זה היה מוזר משהו: הבחינה נערכה באותו המקום שבו סיימתי את לימודי התיכון שלי לפני שבע שנים.

לא הרגשתי געגועים, לא הרגשתי צמרמורת, אבל ניסיתי לעבור על חיי בשבע השנים האחרונות.

הבנתי שאני עדיין לא התבגרתי לחלוטין. 

שבע שנים אחרי, אני שונה לחלוטין אבל עדיין אותו דבר. 

עדיין מפחד מהעולם בחוץ.

ניגשתי לבחינה, ואני רואה את כל אותם המעצבנים שבאים עם כל התיקים והמחברות שלהם, כאילו יתנו להם עכשיו שבע שעות נוספות להתכונן. הבאתי איתי ארנק, מפתח ושלושה עטים. לרגע הרגשתי שאני נמצא שם בטעות.

איזה מזל שהושיבו אותי לבד ולא ליד איזה מישהו מזיע ומסריח כמו שמרפי אוהב.

התחלתי את המבחן בשעה 16:00, בשעה 17:05 כבר הייתי בחוץ.

כולם הסתכלו עליי בכיתה וחשבו שהשתגעתי, הסתכלו בבחינות שלהם לבדוק שהם בטוחים שהם עושים את אותה הבחינה.

מה אתם בוהים בי? גם לפני שבע שנים, כשלמדתי היסטוריה, תמיד הייתי הראשון לצאת. אז מה יש לכם? תתעסקו בשלכם.

אני לא יודע אם אקבל ציון טוב, ואם להיות כנים, בינינו, ציון "עובר" מספיק לי בהחלט. לא שואף להיות מצטיין כיתה, קורס או דיקן.

נכנסתי לרכב, התנעתי, ולא ידעתי אם לשמוח או לפחד. התחלתי לחשוב שאולי בכל זאת יצאתי מוקדם מדי.

לא!

לא אתן למחשבות האלה להרוס את מי שאני, את הביטחון שלי, אבל ציון גרוע יעשה את העבודה הזו נפלא.

חזרתי הביתה, פתחתי פחית בירה, התיישבתי מול המחשב והמשכתי לכתוב סטטוסים ציניים להפליא כמו שאני אוהב. 

לרדת על כולם ולתת לכולם לרדת עליי. לפחות אני יכול להיות גאה בזה שיש ירידות בחיי.

ועכשיו? אני שליו. אם הייתי מעשן בטח הייתי עכשיו עם הסיגריה שאחרי (תדמיינו לבד אחרי מה).

בקיצור חברים, הכותרת לא קשורה, כי אין לי מושג מה עובר לי בראש, אבל זה טוב. זה פאקינג טוב.

דוגמה ומופת

לאחרונה פורסמה כתבה ב"TIME" וכותרתה היא שבישראל לא מעוניינים בשלום.

קמה זעקה וכעס על הכתבה, ועל כך שהיא אינה נכונה.
אתם יודעים מה? היא כן נכונה.

הכותרת נכונה לא כי הישראלים לא רוצים שלום, אלא כי כל אדם בר דעת, יבין עם הזמן, שאם הוא מסוגל לחיות בצורה רווחית, צורה שבה הכלכלה פורחת, האבטלה קטנה, התעשייה מתפתחת אז למה לרצות שלום? אם המצב שבו אתה נמצא כרגע, טוב בכמה מונים מהמצב שבו נמצא עמיתך מעבר לים, מדוע לשנות את זה? אם מצב של מלחמה תמידית, הוא זה שגורם לגדילה של השוק, להשקעת משאבי ענק בתעשייה המקומית, לייצור מוחות שמקימים חברות (דוגמא: גיל שוויד, מייסד צ'ק פוינט, יוצא יחידה 8200, המציא את המושג "FireWall"), מדוע לשנות את המצב?הרי אם ישראל לא הייתה במצב של לוחמה תמידית, לא הייתה צריכה להשקיע כל כך הרבה ביחידות מובחרות.
הרבה מאוד בכירים של חברות היי-טק וטכנולוגיה, הן מקומיות והן עולמיות, הם יוצאי יחידות מובחרות של צה"ל. והיחידות הן כאלה מובחרות בגלל ההשקעה האדירה בהן לאורך השנים.

יהיו כאלה שיגידו שבמידה ויהיה שלום, הצמיחה תגדל פי כמה, נהיה מרוצים הרבה יותר ובכלל יהיה פה גן עדן עלי אדמות.
 באמת? באמת באמת אתם חושבים כך?

בואו נראה מה קרה לנו מאז שחתמנו על הסכם שלום עם מצרים וירדן: נכון לעכשיו, העסקים והיחסים עם ירדן נמצאים בשפל, אין כמעט פרויקטים ושיתופי פעולה. אומנם אנחנו לא נלחמים אחד בשני, אבל נכון לעכשיו ירדן לא מהווה מבחינתנו יעד להשקעות ולא עוזרת בצמיחה. אם כבר, נהפוך הוא, מצרים וירדן גורמות לתחרות באזור על תיירות והשקעות.
תיירים לא מגיעים לעזה וכך גם לא משקיעים. שלום עם הפלשתינאים יכול לנתב השקעות לכיוונם עקב כוח עבודה זול.

מסקנה: הישראלים רוצים שלום, כי אף אחד לא אוהב פיגועים או טילים, אבל הישראלים רוצים גם צמיחה. הנוסחה "מלחמה מביאה לצמיחה" מצטיירת כמאוד נכונה במקרה של ישראל. דרך אגב, לא ניתן להשוות את המצב של ישראל לשום מדינה אחרת לא בהווה ולא בעבר שכן אף מדינה לא נקלעה למצב מסוג זה ולא נמצאת במצב דומה. יתרה מכך, אף מדינה לא שגשגה בזמן לחימה מתמדת כמו ישראל.

ובכלל, במקום לחפש דוגמאות ומודלים לחיקוי אצל אחרים, בואו נתחיל להסתכל על עצמנו, ולהבין שאנחנו אלה שצריכים להוות דוגמה ומופת לאחרים.

ורק לשם ההבהרה: אני בעד שלום, ולו בלבד כדי למנוע שפיכת טיפת דם אחת ששווה הרבה יותר מכל סכום כסף.

ללא כותרת, למרות שיש מיליון כאלו.

ראש השנה, אני יושב וקורא על איך אנשים מדברים על יקיריהם שאינם בחיים עוד, עד כמה הם מתגעגעים אליהם.
ואני? לי אין יקיר שהוקרתי ואינו בחיים. את הסבתות שלי לצערי לא זכיתי להכיר, גם סבא אחד הלך בטרם עת. רק סבא אחד נשאר לי והוא כל עולמי. ההורים בריאים, ברוך השם, טפו טפו טפו (מוזר להגיד משהו תנכ"י ואמונה תפלה באותו המשפט).

אז מה אני רוצה? אני רוצה להגיד שהפוסטים שלכם מלמדים אותי להוקיר את החשוב בחיים עוד לפני שהוא "נעלם".

אנשים שמכירים אותי מקרוב יודעים שלרוב אני מדבר רק על אמא שלי, שגידלה את אח שלי ואותי ועברה בחיים כל כך הרבה, רק מעט אני יכול לאחל לאחרים. אני אוהב את אמא שלי במיוחד מאז שעזרה לי אישית לצאת מתקופה מאוד חשוכה שבה שררתי.

אם את אמא שלי אני אוהב, ועל סבא שלי אני חולה, את מי למדתי להוקיר?
נכון, את אבא שלי.
פעם חשבתי שאבא שלי זר לי, בן אדם שעבודתו היא חייו ושאין לו זמן לגדל את ילדיו.
פתאום, כשראיתי אנשים כותבים על כמה הם מתגעגעים להורה שהלך לעולמו, ניסיתי לחשוב, אולי בכל זאת יש באבא שלי משהו שאני לא רואה. מה שגיליתי הצליח להדהים אפילו את הציני ביותר - אותי. אומנם המחשבה הזו מסתובבת אצלי בראש כבר זמן מה אבל עכשיו, יותר מתמיד, היא מצליחה להפוך לדעה.

גיליתי, שאני דומה הרבה יותר לאבא שלי ממה שאי פעם חשבתי.
תמיד דבר אחד קינאתי באבא שלי וזו העובדה שהוא תמיד היה "מסמר" הערב. בכל מסיבה, בכל פעם שהיו נפגשים חברים, אבא שלי היה הדמות המצחיקה, זה שכולם רוצים להיות סביבו כי ידעו שהוא יעשה להם את הערב.
היום אני יודע, שירשתי את זה ממנו למדתי שמכל התכונות שלי, התכונה היותר טובה היא להתבטא. בעזרת התכונה הזו יצרתי מעגל של חברים שאוהבים להקשיב לדבר או שניים שיש לי להגיד. ולאחרונה, בעזרת המעגל הזה, הצלחתי לעזור לילדה נכה (שלא הכרתי מימיי) לחייך.כן, מבחינתי, אני גורם לאנשים לחייך.
על הדרך, למדתי גם להיות ציניקן תחת שליטה, שזה נשק מאוד מסוכן.

ברקע מתנגן השיר של לאונרד כהן "Lover Lover Lover" ואחת השורות בשיר אומרת: "ביקשתי מאבא שישנה את השם שלי...הוא אמר שאני יכול להשתמש בו כנשק או לגרום לאישה לחייך..". כן, פעם התביישתי בשם משפחה שלי (זה השם של אבא כמובן) וחשבתי לא פעם על להחליף אותו. היום אני יודע שאני גאה בשם משפחה הזה ולא אחליף אותו בעד שום הון שבעולם. בשם שלי אני משתמש כדי לגרום לאנשים לחייך.

גם בעבודה שלי גיליתי שהלכתי בעקבות אבי וגם זה הדהים אותי שכן מחשבה כזו לא עברה בראשי ולו לרגע אחד בחיי.

אני הייתי רוצה שכולם ילמדו להוקיר את מה שיש להם בידיים לפני שזה נעלם ולא לתת למשפט "אנחנו מעריכים משהו רק כשזה נעלם" לעבוד גם עליכם. תוקירו כל רגע שבו יש מישהו בחיים שלכם. תלמדו מכל אחד כי מכל אחד אפשר ללמוד. תפגשו עם כמה שיותר אנשים, כי רק ככה תלמדו. ניסיון חיים הוא הידע הכי טוב שלנו.

http://www.youtube.com/watch?v=oVURkMTDr3E&feature=player_embedded

עוד פעם אחת

עכשיו, כשאני רואה אותם, אני מקנא.
עכשיו, כשאני רואה את עצמי, אני עדיין מקנא בהם.
עכשיו, יותר מתמיד, אני מבין.
עכשיו, הייתי רוצה, להיות במקומם.
עכשיו, כשהם מתחילים, אני נזכר איך סיימתי.
עכשיו, תנו לי עוד פעם אחת, לחזור לכיתה א'.

יש לי משפט

לפני כשנתיים הייתי מעורב בתאונה.
אשם, עם הסתייגויות אבל אשם.
בין התאונה לבין המשפט, עברה שנה שלמה. שנה תמימה בה המשכתי להיות עם רישיון, המשכתי לנהוג כאילו כלום לא קרה.
במשך 12 חודשים תמימים הסתובב עבריין ( כן, כן, ביצעתי עבירה ועל כן אני עבריין) בלי להיענש וכאשר ניגשתי למשפט והשופטת (שלקח לה בערך חצי דקה שכללה גם לגימת קפה והדלקת המחשב) החליטה לאפשר לי לבחור עונש. איזה כיף לי. זכיתי.
לאור האירועים שקורים בשנים האחרונות, אני שואל את עצמי ואותכם, הלא הגיע זמן לשנות משהו בשיטת המשפט בארץ? הייתכן שכולם זועקים ולמעלה לא שומעים?
אז בסדר, יש סדר, יש חוקים, יש החלטות ואין דבר שהוא "סתם" ככה. יחד עם זאת, ישנה תחושה שמשהו לא בסדר. יש תחושה של "להיות עבריין זה כדאי". העונשים לא מרתיעים מספיק, האכיפה לוקה בחסר והחוקים? כאילו נועדו לרצות את קהל הבוחרים יותר מאשר לפתור בעיות.
( במאמר מוסגר, אני חייב לציין משהו לגבי המשטרה שלנו. אני מאורע בכל הקורה במשטרת ישראל הן בגלל קשר עם שוטרים והן בגלל קשר עם המשרד לביטחון פנים. השוטרים בישראל דווקא צריכים לקבל גיבוי מהאזרחים. אי אפשר להיטפל לאנשים שנותנים יותר ממה שנותנים עמיתיהם במדינות אחרות והרבה יותר. השוטרים בישראל מתמודדים עם מציאות עגומה של חוסר בכוח אדם, טכנולוגיה לקויה, מערכות ישנות ומשכורת זעומה. כל זה כאשר הם מתבקשים להיות מוכנים בכל שנייה ובמדינה שלנו, זה בד"כ גם תמיד יוצא לפועל).
ובחזרה למערכת המשפט שלנו.
במידה ומצליחה המשטרה למצוא את האשמים, אלה יכולים, כאילו בלחיצת כפתור, להחליט על עסקת טיעון עם הפרקליטות. כלומר, לפושעים ניתנת הזכות להיכנס למשא ומתן.
עכשיו תבדילו, אני לא מדבר על בן אדם שנחשד במעשה ספציפי והוא מנסה לטהר את שמו. אני מדבר על אדם אשר נחשד במספר עבירות, שאת חלקן הוכיחו, ובכדי לזרז הליכים, נותנים לו להודות בחמור מבין העבירות ועל השאר, פשוט מוותרים. אבל רגע, שאר העבירות הן לא עבירות? ואם כן, מי ייענש עליהן??
אתם יודעים, בפיסיקה אומרים שאנרגיה לא נעלמת, היא משנה צורה אבל תמיד נשארת.
פשע לא נעלם. זה שישנו הסדר עם העבריין לא אומר שהפשע לא בוצע. ועל פשעים צריך להיענש. על כולם.
בכל אופן, זו דעתי, ואני בטוח שיקומו אנשים מתחום המשפט ומחוצה לו שלא יסכימו איתי. אבל דעתי היא שמשהו צריך להשתנות. משהו.

מזל טוב

מזל טוב. יש לך היום יום הולדת. חבל שלא עשית איוונט, אנחנו בטוחים שהרבה היו באים.
בכל מקרה, רק שתדע, שמרנו לך מקום ויש כבר הרבה אנשים שרוצים לבוא.
שנה שעברה לא היית פה אז אנחנו מקווים סוף סוף לראות אותך השנה.
דרך אגב, יש אחלה עוגה וביקשנו מהדי.ג'יי בדיוק את המוזיקה שאתה אוהב.
אם כבר אנחנו מדברים על זה שאתה לא חזרת עדיין, מה עם איזה תמונה? מתי תעלה משהו לפייסבוק?
כולנו רוצים לדעת איך אתה שם, מה אתה עושה ביום יום, זה מסקרן, אתה יודע..
ורק שתדע, זה ממש לא יפה שאתה לא מתקשר, לפחות פעם אחת, משהו.
טוב, אנחנו זזנו לעבוד על מסיבת יום ההולדת, חסר לך שלא תבוא.

אז עוד פעם, שיהיה במזל טוב ועד 120 :)

אוהבים אותך גלעד.

משפ' ישראל.

הוא

מצאתי אותו לפני כמעט שלוש שנים.
במשך יותר משנתיים וחצי הוא פשוט היה שם, לא זז, לא התייחסתי אליו.
לפני שלושה חודשים מצאתי משהי שמכירה אותו גם, היא הכירה אותו טוב, אמרה לי שכדאי לי להתחיל להיות רציני.
שאלתי אותה איך, מה עושים, אז היא אמרה לי להסתכל על אחרים וללמוד.
בשקט בשקט למדתי. אני הרי אוטודידקט, לומד בעצמי ומהר.
הבנתי מה עושים והתחלתי לדאוג לו.
התחלתי לטפח אותו, התחלתי לחזר אחריו, להעיר אותו כשצריך, לבדוק כל פעם שהכל בסדר איתו, אם יש משהו שהוא צריך.
לאט לאט הוא התחיל לפרוח, קיבל צבע, ביסס שורשים, הכיר עוד דומים לו. מדי פעם הוא מתנהג מוזר, מרגיש לא טוב.
לפעמים אין לי סבלנות אליו, אבל הוא פשוט ממגנט, היופי בו, הסקרנות, הפשטות.
אבל הוא התברר להיות הרסני. הוא אולי טוב אליי אבל לאחרים הוא יכול להיות כל כך רע. זה מפחיד אותי.
מפחיד אותי שאני כל כך אקשר אליו שאני אפילו לא אשים לב כשהוא יפגע בי.
אני מקווה שאני אהיה מספיק ערני לראות מתי הוא מתחיל לראות בי טרף.
עד אז, אני ממשיך לדאוג לו.

אתם בטח שואלים מי זה, אז אני אגיד לכם שהשם שלו מתחיל ב"F".

גאווה, קצת אחרת.

לפני עשרים שנה הם פנו אלינו, אמרו לנו תבואו יהיה טוב...באנו.
הייתי אז בן 6. אני זוכר עד היום איך הגענו ורצו לתת לי שם אחר. ההורים התעקשו שלא, צדקו.
אני מחשיב את עצמי בר מזל. בר מזל שניתן לי הצ'אנס לגדול במדינה הזו, להיות אזרח במדינה הזו, להיות יהודי במדינה של היהודים.
נכנסתי לכיתה א' ועברתי את כל הכיתות עד יב', כמו כולם.
התגייסתי לצבא, כמו כולם, שלוש שנים, כמו כולם.
כל כך אהבתי לגדול במדינה הזו, להתאהב בנשים במדינה הזו, להיות פטריוט במדינה הזו, להתגאות בה, להגן עליה, לרצות רק אותה, לדעת שאני פה ולא הולך.
הכל היה מושלם עד שהיא באה ושאלה: אתה יהודי?
הרגשתי סטירת לחי מצלצלת. פתאום, לרגע אחד, הרגשתי את כל אותם "זרים" שבחיים לא ירגישו שייכים. הרגשתי את האתיופים שמסתכלים עליהם מוזר, את הרוסים שמלגלגים עליהם, הרגשתי אפילו במקום מסוים את הילדים של העובדים הזרים. אני יהודי? אני? אם לא יהודי אני, מה אני? זר?
לא ידעתי איך להתמודד, אמרו לי שזו שאלה לגיטימית. לגיטימי? איך? איך במדינה הזו, דווקא מכולם, דווקא אותי שואלים שאלה כזו.
לא ידעתי אם לכעוס או להתעצבן או לבכות. לא ידעתי איך לעכל איך להגיב. הראש לא הכיר שאלה כזו.
ואז, בשבריר שנייה, בלי להתבלבל, נעמדתי גאון ועניתי לה, כן! אני יהודי!
הרגשתי גאווה, הרגשתי ניצחון שאני יכול להיות גאה בהיותי יהודי. הבנתי שלענות על שאלה כזו זו לא מבוכה, זה כבוד.
אני אוהב את המדינה הזו, את הצבא שלה, את האזרחים שלה.
תהיו גאים בהיותכם יהודים. תהיו גאים במדינה שנותנת לנו לחיות עם כבוד.

אף אחד לא היה רוצה

היום ה-24 לאוגוסט 2010, הלילה שבין יום שני לשלישי.
התעוררתי בשעה שלוש וחצי כי שכחתי לכבות את הטלוויזיה.
על הדרך החלטתי לראות מה קורה בפייסבוק.
ראיתי תגובות, לייקים, צחקתי קצת וראיתי מי האנשים שלא אישרו לי חברות וגם מי מחק אותי (גם כאלה יש).
אז אשתו של יאיר לפיד לא הסכימה להיות חברה שלי כי אני לא אישה מספיק, נו מילא. עוד משהי דחתה את "חיזורי" החברותיים אבל אני לא כל כך זוכר אותה, נו מילא. אבל אז, זה היכה בי כרעם ביום בהיר: מחק אותי לא אחר מאשר קובי שטח.
למי שלא מכיר, קובי שטח הוא אושיית פייסבוק הפעיל במדיה הזו מזה 4 שנים (!!!). אני לא הכרתי את קובי שטח אישית וככה סתם, מדי פעם הייתי נהנה לקרא מהגיגיו בסטטוסים שלו. התחלתי להתעניין בקובי שטח ובאמת להכיר אותו (ודי להתבאס שלא הכרתי קודם) כאשר לאחרונה, החליטו בפייסבוק למחוק לקובי את הפרופיל ללא כל אזהרה מראש. כאשר קובי ניסה לברר מדוע, התשובה שקיבל נראתה אנמית עם שלוש סיבות אפשריות (ממש מבחן אמריקאי) וכך כתבו לו:                                                 - או שאתה ספאמר
- או שהפצת חומר פוגעני
- או שעשו לך הרבה רפורטים
בסוף המכתב כתבו זה כי "זה סוף הדיון וכי בפייסבוק לא מתכוונים להחזיר לקובי את הפרופיל ויהי מה." דיון??!! איפה היה פה בדיוק דיון? איפה, בכל הסאגה הזו, ניתנה לקובי ההזדמנות להגיב או לטעון לחפותו??!!!
אתם יודעים מה? נגיד, נגיד וקובי שטח הוא ספאמר מטורף חסר גבולות שבמקרה היו לו 5000 חברים שכולם נהנו מהשפרצות הספאם המטורפות שלו וזה הביא אותם לידי אורגזמה ווירטואלית.. כל החברים של קובי אהבו סקס ויראלי ועשו ביד על הסרטונים שקובי העלה ליו-טיוב. נכון, קובי היה לא אחר מאשר אתר פורנו. נגיד וכך היה.

אז קובי החליט לא לוותר. הוא הקים "יוזר" חדש, והתחיל לגייס מחדש חברים. לאט לאט, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. אנשים התחילו להצטרף ותוך כדי להביע הזדהות במאבק.
קובי שחרר סרטון לאוויר אשר המחיש, יותר מהכל, את התסכול הנורא כשמוחקים לך פרופיל שגם אם הוא לא היה עסקי או איכשהו קשור לעסק שלך, גם אם היו בו 500 חברים ולא 5000, זה כל כך באסה, אחרי ארבע שנים, שימחקו לך את הפרופיל: http://www.youtube.com/watch?v=kPBs43o9DFI
(רק לשם הערה, הסרטון השיג 5,150 צפיות ביומיים..כנראה שאת הספאם של קובי באמת אהבו).

הפלאו הפלא, גם את היוזר החדש, הפייסבוק מחק לקובי שטח.
מה?!!! מחק?!! אבל, אבל, למה? איך? אם קובי שטח הקודם היה ספאמר, מה בדיוק הספיק לעשות החדש? למי הוא הספיק לשלוח ספאם בכזו כמות שזה דיגדג לרודני הפייסבוק מאחורי האוזן? WTF??!! בצעקה מאוד גדולה????

ועכשיו אתם מבינים, קובי שטח לא מחק אותי, הפייסבוק מחק אותי. הפייסבוק החליט להפריד חבר מחבר. הפייסבוק החליט מי טוב לי ומי לא טוב לי. הפייסבוק, שמציע לך כל יום מיליון חברים ובאותה נשימה יכול להגיד לך שקצב הצטרפות החברים שלך גבוה מדי, הפייסבוק שמעודד חופש דיבור הוא זה שסותם פיות, הפייסבוק, זה שלבעלים שלו אתה לא יכול לעשות "בלוק" על הפרופיל. הפייסבוק. פייסבוק? אולי השטן-בוק. אולי הרוע-בוק. זה ממש לא הספר של אף אחד וגם לא הפנים.
זה גועל נפש וזה מחליא אותי.

כן, אני אמשיך להשתמש בפייסבוק, כי לי יש את הסיבות שלי מאחורי זה. אבל אני יודע, שאני עכשיו נזהר פי כמה וכמה. שאני חשדן יותר, מפחד יותר. ואם זה מה שהפייסבוק מנסה לעשות, הוא הצליח.

אז, לכבוד היוזר שנמחק, אנחנו איתך קובי שטח.
כי אף אחד לא היה רוצה שזה יקרה לו.

קובי שטח

ניסוי ותהייה

החודש התחלתי אותו.
נהפכתי לעוד עכבר באחד מהניוסיים האנושיים הכי גדולים שיש.
ת'אמת? לא בטוח שבכלל יש בו צורך. הוא מסורבל, מבלבל, מעייף, דרושה השקעה אדירה הן נפשית והן כספית, אף פעם אין לך זמן אליו ואתה תמיד חושב שעשית טעות.
אז על מה אני מדבר? על המושג "תואר ראשון".
אז עכשיו תשאלו (קדימה קדימה, אל תתביישו): "אז למה את עושה?" (עם פרצוף של פולניה וסליחה מראש מכל הפולניות באשר הן, אתן מקסימות).
התשובה לכך היא עצובה אבל לדאבוני הכי נכונה: כי צריך.
כן כן, תואר ראשון עושים היום (בכמעט 99% מהמקרים) כי פשוט צריך תואר ראשון.
אדם עם כשרון אינו יכול להביא לידי ביטוי את הכשרון שלו אלא הוא בעל תואר ראשון לפחות.
אבסורדי ככל שזה ישמע, אך בלא מעט מודעות דרושים למזכירות, אחת הדרישות היא תואר ראשון.
מוסד ההשכלה הגבוהה פשט את הרגל לעת עתה. אומנם מתוכננת איזה רפורמה "חסרת תקדים" אבל כל מה שאני שומע בינתיים זה הכל "בלה בלה בלה". (תכף נחזור לעניין הרפורמה).
אני מכיר לא מעט אנשים בעלי יכולות שמה לעשות, לא בורכו ביכולת הלמידה בכיתה. אין להם את היכולת (לא הרצון, רצון דווקא יש אז לא להשתמש לי במשפט "אין דבר כזה אין יכולת") לשבת על התחת וללמוד. אז מה, זה אומר שהחבר'ה האלה נידונו לסבול בתור עובדים זוטרים כל חייהם??
בושה וכלימה. אני רוצה לעשות תואר ראשון בהיסטוריה, "נו אז לך תעשה" (#פולניה) אומרים לי. מה לך תעשה? ומה אני בדיוק אעשה עם זה???!!!
תראו כמה אנשים עשו תואר ראשון בתקשורת ועוסקים כיום במקצוע לגמרי שונה, בלי שום קשר לתואר שהם עשו.
יתרה מכך, אפרופו פולנים, נהפכנו לעם עורכי הדין. יש לנו כל כך הרבה עורכי דין שזה כבר יוצר ביקוש יתר ועוד פעם, אפילו עם תואר בעריכת דין, אנשים מוצאים את עצמם, איך לא, באיזה מוקד שרות של הוט (לא מזלזל...או שכן).
אני כבר מזהיר, לעניות דעתי, בעוד כ 4-5 שנים, כל מי שעושה תארים הקשורים לתחומים הפיננסיים (מנהל עסקים, כלכלה ומנהל וכו') יקלע לאותו המצב כמו עורכי הדין. פשוט יהיו יותר מדי כאלה.
לגבי הרפורמה, איך, למען השם, עושים רפורמה כזו אדירה במערכת ההשכלה הגבוהה ולא משתפים את הסטודנטים?? למי אתם עושים את הרפורמה?? לבניינים? במה אתם הולכים להשקיע אם לא בסטודנטים??
בקיצור חבר'ה, אם אתם שואלים לעצתי, תלכו תעשו קורס מקצועי. משהו ספציפי. תתחילו לעבוד בתחום שבחרתם ותוך כדי תעשו תואר. כי אין מה לעשות, כדי להתקדם, צריך תואר.

רק חסר שכדי לקבל תעודת זהות, גם כן יתחילו לבקש תואר, בגיל 16.

אומרים שהפעם הראשונה הכי כואבת

הייייייייייייייייייייייייי חברים..

עשיתי את זה, כן כן, סוף סוף בגיל 26 עשיתי את זה לראשונה.
בהתחלה באמת חששתי, לא ידעתי איך יהיה.
ניסיתי להסתכל על אחרים ולהבין איך הם עושים את זה אבל אתם יודעים, אף אחד לא אוהב לגלות את הסודות שלו.
אמרתי שאני אחכה עם זה, לא רציתי למהר, רציתי להיות בטוח במה שאני עושה ולאט לאט בכלל שכחתי שאני צריך את זה.
פתאום, היום, משהי ניגשה אליי ואמרה לי: "יאן, עדיין לא עשית את זה???!!! יא מעפ-עפן" (טוב בלי המעפ-עפן).
היא אמרה לי שכולם עושים את זה ושהגיע הזמן.

אז חברים, אני שמח להכריז, שעשיתי את זה!!!

פתחתי בלוג.