נסעתי היום ובדרך ראיתי סבתא שמחכה לחצות את הכביש.
ראיתי כבר מרחוק שאף אחד לא ניאות לעצור והחלטתי כמובן לעצור ולתת לסבתא לחצות.
בזמן שאני עוצר, החליט המשוגע התורן מאחורי, לעקוף.
אתם יכולים רק לנחש מה עבר לי בראש בזמן שאני קולט שהוא עוקף אותי והסבתא חוצה את הכביש.
לא, כלום לא קרה אבל זה גרם לי לתהות:
מה לעזאזל קורה לנו?
לאיזה מצב הגענו, לאן הידרדרנו וכמה עוד יש לפנינו?
לפעמים אני מרגיש שאיבדנו את הצפון, בתור יחידים, בתור עם, בתור יהודים, בתור לאום, בתור מדינה.
איבדנו את היכולת להתאגד מאחורי רעיונות ולהביא אותם לידי ביטוי ביצירה טובה ואמתית.
אין מנהיגים ואין מונהגים. אין מובילים ואין מובלים. נראה כאילו כל אחד עושה כל שעולה על רוחו בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.
אז נכון, יגידו שאני מפריז ונסחף, יגידו שהמצב הוא לא כזה גרוע ובינינו, אני יודע את זה. אבל כשאני רואה את אותו בחור, עלם חמודות, אשר לא קולט מה העקיפה הקטנה שלו יכולה לעשות, לדאבוני אני רואה שחורות.
כמה שזה ישמע מוזר, היינו צריכים אויב משותף על מנת ללכד אותנו, משהו שיגרום לנו להתעשת ולרגע קט להיזכר שאנחנו לא לבד, שיש עוד מסביבנו, משהו שיגרום לנו להחזיק ידיים ביחד ואז הגיע המשט התורכי.
היה נראה כי העם סוף סוף הניח לחילוקי הדעות, להבדלי הדת הגזע והמין. נראה כי סוף סוף, רוב הישראלים עומדים מאחורי דעה אחת.
אז זהו, שזה רק נראה. בתכלס, זו הייתה הצגה זמנית של פטריוטיזם שברירי אשר נעלם מהר כמו שהופיע.
ואז, אנחנו שוב מוצאים את עצמנו נלחמים אחד בשני, נוער מדרדר, חינוך קלוקל, בלאגן היסטרי.
שאלו אותי, למי הייתי מצביע אם היו מתקיימות בחירות עכשיו. חשבתי ואמרתי כך:
אני לא רוצה מפלגה חדשה, לא רוצה פוליטיקאי חדש. אני רוצה בן אדם. אני רוצה אחד, שדואג לעתיד של בוחריו ולא לעתיד הכיסא שלו. אני רוצה אחד, שלא חייב שהשם שלו יופיע על כל פרויקט או חוק במדינה. אני רוצה אחד, שלא פונה למזרחיים או אשכנזים, לדתיים או חילוניים, למקומיים או לזרים, ליהודים או לערבים. אני רוצה בן אדם.
ועד שאחד כזה יופיע, כנראה שאנחנו צריכים את האויבים שלנו יותר ממה שנדמה לנו, כי אחרת, אנחנו פשוט נקרע את עצמנו.
אז תודה לתורכים, שנתנו לנו כמה שבועות של אופוריה וחסד עם עצמנו. נתראה במשט הבא.
ראיתי כבר מרחוק שאף אחד לא ניאות לעצור והחלטתי כמובן לעצור ולתת לסבתא לחצות.
בזמן שאני עוצר, החליט המשוגע התורן מאחורי, לעקוף.
אתם יכולים רק לנחש מה עבר לי בראש בזמן שאני קולט שהוא עוקף אותי והסבתא חוצה את הכביש.
לא, כלום לא קרה אבל זה גרם לי לתהות:
מה לעזאזל קורה לנו?
לאיזה מצב הגענו, לאן הידרדרנו וכמה עוד יש לפנינו?
לפעמים אני מרגיש שאיבדנו את הצפון, בתור יחידים, בתור עם, בתור יהודים, בתור לאום, בתור מדינה.
איבדנו את היכולת להתאגד מאחורי רעיונות ולהביא אותם לידי ביטוי ביצירה טובה ואמתית.
אין מנהיגים ואין מונהגים. אין מובילים ואין מובלים. נראה כאילו כל אחד עושה כל שעולה על רוחו בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.
אז נכון, יגידו שאני מפריז ונסחף, יגידו שהמצב הוא לא כזה גרוע ובינינו, אני יודע את זה. אבל כשאני רואה את אותו בחור, עלם חמודות, אשר לא קולט מה העקיפה הקטנה שלו יכולה לעשות, לדאבוני אני רואה שחורות.
כמה שזה ישמע מוזר, היינו צריכים אויב משותף על מנת ללכד אותנו, משהו שיגרום לנו להתעשת ולרגע קט להיזכר שאנחנו לא לבד, שיש עוד מסביבנו, משהו שיגרום לנו להחזיק ידיים ביחד ואז הגיע המשט התורכי.
היה נראה כי העם סוף סוף הניח לחילוקי הדעות, להבדלי הדת הגזע והמין. נראה כי סוף סוף, רוב הישראלים עומדים מאחורי דעה אחת.
אז זהו, שזה רק נראה. בתכלס, זו הייתה הצגה זמנית של פטריוטיזם שברירי אשר נעלם מהר כמו שהופיע.
ואז, אנחנו שוב מוצאים את עצמנו נלחמים אחד בשני, נוער מדרדר, חינוך קלוקל, בלאגן היסטרי.
שאלו אותי, למי הייתי מצביע אם היו מתקיימות בחירות עכשיו. חשבתי ואמרתי כך:
אני לא רוצה מפלגה חדשה, לא רוצה פוליטיקאי חדש. אני רוצה בן אדם. אני רוצה אחד, שדואג לעתיד של בוחריו ולא לעתיד הכיסא שלו. אני רוצה אחד, שלא חייב שהשם שלו יופיע על כל פרויקט או חוק במדינה. אני רוצה אחד, שלא פונה למזרחיים או אשכנזים, לדתיים או חילוניים, למקומיים או לזרים, ליהודים או לערבים. אני רוצה בן אדם.
ועד שאחד כזה יופיע, כנראה שאנחנו צריכים את האויבים שלנו יותר ממה שנדמה לנו, כי אחרת, אנחנו פשוט נקרע את עצמנו.
אז תודה לתורכים, שנתנו לנו כמה שבועות של אופוריה וחסד עם עצמנו. נתראה במשט הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
הגיבו את מה שעל ליבכם