אני רץ.

אני רץ.
הדרך לא נגמרת אבל אני רץ.
ממשיך לרוץ כאילו רדוף שדים.
"מטורף!!!" אני צועק לעצמי אבל לא שומע וממשיך לרוץ.
כל הזמן מסתכל לאחור ואין שם אף אחד ובכל זאת, אני רץ.
מרגיש כאילו עוד שנייה זה משיג אותי ומנסה להבין מה זה "זה".
אני רץ, בתקווה שיגיע הרגע ואני אראה את הקצה.

עצרתי!

קצה? אני לא רוצה קצה.
אני רוצה המשך, שדות ירוקים, פרפרים מעופפים ושמש מלטפת.
אני לא רוצה שום קצה.
הרי אם אני אגיע לקצה, כנראה שאצרך לפנות לאחור כדי לא ליפול מהקצה.
והרי אם אצטרך לפנות לאחור, למה אני רץ?
נו באמת, האם זה כל כך משנה? לא.

אני רץ.