לפני עשרים שנה הם פנו אלינו, אמרו לנו תבואו יהיה טוב...באנו.
הייתי אז בן 6. אני זוכר עד היום איך הגענו ורצו לתת לי שם אחר. ההורים התעקשו שלא, צדקו.
אני מחשיב את עצמי בר מזל. בר מזל שניתן לי הצ'אנס לגדול במדינה הזו, להיות אזרח במדינה הזו, להיות יהודי במדינה של היהודים.
נכנסתי לכיתה א' ועברתי את כל הכיתות עד יב', כמו כולם.
התגייסתי לצבא, כמו כולם, שלוש שנים, כמו כולם.
כל כך אהבתי לגדול במדינה הזו, להתאהב בנשים במדינה הזו, להיות פטריוט במדינה הזו, להתגאות בה, להגן עליה, לרצות רק אותה, לדעת שאני פה ולא הולך.
הכל היה מושלם עד שהיא באה ושאלה: אתה יהודי?
הרגשתי סטירת לחי מצלצלת. פתאום, לרגע אחד, הרגשתי את כל אותם "זרים" שבחיים לא ירגישו שייכים. הרגשתי את האתיופים שמסתכלים עליהם מוזר, את הרוסים שמלגלגים עליהם, הרגשתי אפילו במקום מסוים את הילדים של העובדים הזרים. אני יהודי? אני? אם לא יהודי אני, מה אני? זר?
לא ידעתי איך להתמודד, אמרו לי שזו שאלה לגיטימית. לגיטימי? איך? איך במדינה הזו, דווקא מכולם, דווקא אותי שואלים שאלה כזו.
לא ידעתי אם לכעוס או להתעצבן או לבכות. לא ידעתי איך לעכל איך להגיב. הראש לא הכיר שאלה כזו.
ואז, בשבריר שנייה, בלי להתבלבל, נעמדתי גאון ועניתי לה, כן! אני יהודי!
הרגשתי גאווה, הרגשתי ניצחון שאני יכול להיות גאה בהיותי יהודי. הבנתי שלענות על שאלה כזו זו לא מבוכה, זה כבוד.
אני אוהב את המדינה הזו, את הצבא שלה, את האזרחים שלה.
תהיו גאים בהיותכם יהודים. תהיו גאים במדינה שנותנת לנו לחיות עם כבוד.
הייתי אז בן 6. אני זוכר עד היום איך הגענו ורצו לתת לי שם אחר. ההורים התעקשו שלא, צדקו.
אני מחשיב את עצמי בר מזל. בר מזל שניתן לי הצ'אנס לגדול במדינה הזו, להיות אזרח במדינה הזו, להיות יהודי במדינה של היהודים.
נכנסתי לכיתה א' ועברתי את כל הכיתות עד יב', כמו כולם.
התגייסתי לצבא, כמו כולם, שלוש שנים, כמו כולם.
כל כך אהבתי לגדול במדינה הזו, להתאהב בנשים במדינה הזו, להיות פטריוט במדינה הזו, להתגאות בה, להגן עליה, לרצות רק אותה, לדעת שאני פה ולא הולך.
הכל היה מושלם עד שהיא באה ושאלה: אתה יהודי?
הרגשתי סטירת לחי מצלצלת. פתאום, לרגע אחד, הרגשתי את כל אותם "זרים" שבחיים לא ירגישו שייכים. הרגשתי את האתיופים שמסתכלים עליהם מוזר, את הרוסים שמלגלגים עליהם, הרגשתי אפילו במקום מסוים את הילדים של העובדים הזרים. אני יהודי? אני? אם לא יהודי אני, מה אני? זר?
לא ידעתי איך להתמודד, אמרו לי שזו שאלה לגיטימית. לגיטימי? איך? איך במדינה הזו, דווקא מכולם, דווקא אותי שואלים שאלה כזו.
לא ידעתי אם לכעוס או להתעצבן או לבכות. לא ידעתי איך לעכל איך להגיב. הראש לא הכיר שאלה כזו.
ואז, בשבריר שנייה, בלי להתבלבל, נעמדתי גאון ועניתי לה, כן! אני יהודי!
הרגשתי גאווה, הרגשתי ניצחון שאני יכול להיות גאה בהיותי יהודי. הבנתי שלענות על שאלה כזו זו לא מבוכה, זה כבוד.
אני אוהב את המדינה הזו, את הצבא שלה, את האזרחים שלה.
תהיו גאים בהיותכם יהודים. תהיו גאים במדינה שנותנת לנו לחיות עם כבוד.
מה הקטע של הטייטלים האלה בכלל???? כן אני יהודיה. אבל מבחינתי להצהיר שאני יהודיה או להצהיר שאני סטרייטית או כל טייטל אחר לא מעיד שום דבר על מה שאני ועל מי שאני באמת מבחינתי זה כמו להגיד שבמבחן במתמטיקה של כיתה ח קיבלתי 67... האם באמת הטייטל הוא זה שחשוב???
השבמחקהי...
השבמחקגאה בך.
גדלת כאן,התבגרת כאן,למדת כאן,שירתת בצבא כאן.
אתה יהודי יותר מהרבה אחרים שעברו את אותו מסלול ולא מרגישים עמוק בליבם כמוך.
פטריוט אמיתי.
אוהבת אותך על מי שאתה.
אנונימי, זה לא הטייטל שחשוב, זו ההרגשה שאתה חי איתה במשך 20 שנה. אתה לא מייחס לדברים האלה חשיבות כי אתה מרגיש הכי טבעי בעולם. ופתאום שואלים אותך שאלה כזו. תסמכי עליי, לא הייתי מבין על מה אני מדבר אם לא הייתי חווה את זה..
השבמחקכל הכבוד, פוסט חשוב
השבמחקיאן,
השבמחקאתה יותר יהודי מיהודי והכי ישראלי שאני מכירה, כותב יותר רהוט ממישהוא שנולד וגדל פה כל חייו, אוהב מוזיקה ישראלית עתיקה שכבר מזמן יצאה מהאופנה, אוהב אנשים ואנשים אוהבים אותך, אתה יכול להיות גאה במה שאתה בלב שלם.
מחגית בר