כל מה שעובר לי בראש

אחרי שבע שנים שבהן גירבצתי רוב הזמן (גם עבדתי קצת), החלטתי שאני *באמת* צריך תואר.

היום בשעה ארבע ניגשתי לבחינה הראשונה שלי בתואר.

זה היה מוזר משהו: הבחינה נערכה באותו המקום שבו סיימתי את לימודי התיכון שלי לפני שבע שנים.

לא הרגשתי געגועים, לא הרגשתי צמרמורת, אבל ניסיתי לעבור על חיי בשבע השנים האחרונות.

הבנתי שאני עדיין לא התבגרתי לחלוטין. 

שבע שנים אחרי, אני שונה לחלוטין אבל עדיין אותו דבר. 

עדיין מפחד מהעולם בחוץ.

ניגשתי לבחינה, ואני רואה את כל אותם המעצבנים שבאים עם כל התיקים והמחברות שלהם, כאילו יתנו להם עכשיו שבע שעות נוספות להתכונן. הבאתי איתי ארנק, מפתח ושלושה עטים. לרגע הרגשתי שאני נמצא שם בטעות.

איזה מזל שהושיבו אותי לבד ולא ליד איזה מישהו מזיע ומסריח כמו שמרפי אוהב.

התחלתי את המבחן בשעה 16:00, בשעה 17:05 כבר הייתי בחוץ.

כולם הסתכלו עליי בכיתה וחשבו שהשתגעתי, הסתכלו בבחינות שלהם לבדוק שהם בטוחים שהם עושים את אותה הבחינה.

מה אתם בוהים בי? גם לפני שבע שנים, כשלמדתי היסטוריה, תמיד הייתי הראשון לצאת. אז מה יש לכם? תתעסקו בשלכם.

אני לא יודע אם אקבל ציון טוב, ואם להיות כנים, בינינו, ציון "עובר" מספיק לי בהחלט. לא שואף להיות מצטיין כיתה, קורס או דיקן.

נכנסתי לרכב, התנעתי, ולא ידעתי אם לשמוח או לפחד. התחלתי לחשוב שאולי בכל זאת יצאתי מוקדם מדי.

לא!

לא אתן למחשבות האלה להרוס את מי שאני, את הביטחון שלי, אבל ציון גרוע יעשה את העבודה הזו נפלא.

חזרתי הביתה, פתחתי פחית בירה, התיישבתי מול המחשב והמשכתי לכתוב סטטוסים ציניים להפליא כמו שאני אוהב. 

לרדת על כולם ולתת לכולם לרדת עליי. לפחות אני יכול להיות גאה בזה שיש ירידות בחיי.

ועכשיו? אני שליו. אם הייתי מעשן בטח הייתי עכשיו עם הסיגריה שאחרי (תדמיינו לבד אחרי מה).

בקיצור חברים, הכותרת לא קשורה, כי אין לי מושג מה עובר לי בראש, אבל זה טוב. זה פאקינג טוב.