ללא כותרת מספר כלשהו

חד כתער
מהיר מנמר
חכם מהחכמים
חזק מהרשעים
עם סוס לבן וגלימה מזהב
טירה על גבעה וממלכה שלמה
הכל מהכל אבל בלי אהבה
אז החלטתי שאני נותן הכל תמורתה
מכרתי את הממלכה ועזבתי את הטירה
את הגלימה נתתי לפשוטי העם את הסוס לחבר
לרשעים נתתי להוציא עליי עצבים
לחכמים נתתי ללמד אותי שיעור או שניים
לנמר נתתי לנצח
ועם התער דקרתי את עצמי. בלב.

שהזמן יעצור.

נפגשנו באפלה, בחשכה,

בלי שום אפשרות לראות האחד את השני ידענו,

היא ידעה ואני ידעתי,

נועדנו, גם אם לדקה, גם אם לנצח.

היה זה יום גשום,

חום גופה הצמוד אליי הצליח להשאיר אותי מוגן,

הרגשתי את פעימות ליבה כאילו היו שלי,

שפתיה הרגישו רכות ועדינות,

מאור עיניה סינוור אותי, יופיה סינוור עוד יותר.

פגשתי בה לא מזמן, אבל מרגיש כאילו מכיר אותה כל הזמן,

ורק משאלה אחת בליבי, שהזמן יעצור, בכל פעם שאני איתה, שיעצור.

אל תתנו לה

המגע שלה קר
היא מסתכלת לי בעיניים ואני רואה את האמת
היא יודעת לתפוס אותי ברגעים בלתי צפויים
מספיק מילה שלה ואני נעמד דום
היא גורמת לי להעביר את חיי מול עיניי
מה שווה אני כל עוד היא מצליחה להשתלט עליי
משאירה אותי חסר אונים כמו קבצן באמצע רחוב קר
אין אורות ורק היא לידי
אבל אני חזק, כי פגשתי בה בעבר
וגם כשהיא מנסה לחזור, אני יודע לגרום לה לוותר.
אני מנצח אותה.

בדידות, אל תתנו לה להיכנס.

נדנדת החיים

אתם זוכרים, איך כשהיינו ילדים, היינו עולים על נדנדות?
והרי זה תמיד בזוגות, אחד עולה ואחד יורד.

החיים הם כמו נדנדה, אנשים מעלים אותך ואנשים מורידים אותך.
זה קורה בהינף יד, במחי כף, באמירת מילה או בנגיעה.

אתה יכול להרגיש בעננים, אופוריה מוחלטת,
ואז בלי שום התראה, אתה יכול להרגיש את האדמה, נפילה כואבת שמשאירה צלקות.

אנחנו כבני אדם, צריכים לדעת להיות חזקים.
לדעת שאחרי כל נפילה יש עליה ולא להישאר על הרצפה.

גם אם נפלתם ואפילו אם נשברתם,
תאספו את השברים, תאגדו מחדש וצאו עוד פעם.

תמצאו אנשים שידעו להרים אתכם אבל תזכרו, גם הם אנשים.

אם ימאס

שמעת?
איך את לא שומעת?!
אני כאן, עומד מולך, צועק בקולי קולות,
אבל את לא שומעת.

מרגישה?
איך את לא מרגישה?!
אני כאן, שוכב לידך, מחבק הכי חזק שאני יכול,
אבל את לא מרגישה.

רואה?
איך את לא רואה?!
אני כאן, יושב לידך, מסתכל לך לתוך העיניים,
אבל את לא רואה.

אל תדאגי, אני כאן, לא הולך,
אני תמיד אהיה כאן, אלווה אותך לנצח.
ברגעים השמחים והעצובים, אני אהיה לידך.

אני אשמור עלייך, כמו שהבטחתי לך תמיד.

רק דבר אחד אני מבקש, אם ימאס לך, תגידי לי.

נגמר

אני פותח דלת ורואה תהום,
מרגיש את הרוח בפניי וחושב אם לצעוד קדימה,
היא מחזיקה אותי שלא אפול,
אני אוחז בזרועותיה ומרפה אותה מגופי,
היא מזילה דמעה,
אני לוקח נשימה עוצם עיניים ולוקח צעד קדימה,
אני מתחיל ליפול, פוחד לפתוח את העיניים אבל יודע שאני מפסיד,
פתחתי ואני רואה ריצפה שמתקרבת במהירות.

נגמר!

נשבר לרסיסים

בקבוק יקר של וויסקי מעולה פשוט החליק לי מהיד.
ישבתי על הכורסה הישנה שסבא שלי נהג לשבת בה בעת שהיה בוהה בקופסה ששידרה תעמולה.
הכורסה הדיפה ריח של עובש אבל לא אכפת לי באמת.
הבקבוק נשבר למיליוני חלקיקים והוויסקי השפריץ לכל עבר.
הסתכלתי על נתזי המשקה הזה וראיתי איך הם עפים לכל עבר בהילוך איטי.
ואני יושב בכורסה שבה אמא שלי הייתה יושבת ומניקה אותי בזמן שקולות של מלחמה הדהדו באוויר.
הכורסה חמה ביום רותח אבל לא אכפת לי באמת.
הכלב בא והתחיל ללקק את הוויסקי שנשפך ואני בוהה בו ונהנה שיש מי שינקה את החרא שאני משאיר.
ואני יושב בכורסה שבה אני ישבתי וראיתי סרטים כחולים לראשונה בחיי בזמן שחברה שלי הייתה ערומה במיטה.
הכורסה שבורה אבל לא אכפת לי באמת.
הנחתי את אחת מרגליי על הזכוכית השבורה של הבקבוק היקר ונחתכתי קשות עם דימום רב.

ואני קם מהכורסה, מביא מטאטא ומנקה את החלום שנשבר לרסיסים.

היא לקחה

היא התקרבה אליי,
הרגשתי את נשימותיה החמות על החזה שלי,
היא הרימה את ראשה והסתכלה לי בעיניים,
מבטה הרך והנוגה שבה אותי והרגשתי נוח כמו על כרית גדולה,
היא הניחה את ידה בדיוק במקום שבו הלב פועם וגרמה לו להאיץ.

משום מה הרגשתי הרגשה מוזרה,
בניגוד להרגשה שלה ציפיתי, הרגשתי קור מקפיא.
הסתכלתי בעיניים מבולבלות בסביבה ולא הבנתי מה קורה;
היא עדיין הייתה מולי, עדיין הסתכלה בעיניי, אבל אני הרגשתי שונה.
טיפת דם ירדה מפי, ניגבתי אך זה לא עזר, הדם המשיך לזרום;
היא התרחקה ממני, ממשיכה להביט לתוך עיניי אך מבטה השתנה,
הוא נהפך למבט של מתנצלת, של מישהי שמתחרטת על מעשה שעשתה,
הסתכלתי על ידה ושמתי לב שהיא מאוגרפת ומלאה דם.

היא הושיטה את ידה, פתחה אותה ושם ראיתי את הלב שלי.

הבנתי,
היא הלכה, ולקחה אותו איתה.

שלוותך

שלוותך מוציאה אותי מדעתי;

השקט שלך רועש כמו כביש סואן;

אהבתך קרה ואכזרית;

המבט שלך כמו סכין חדה שננעצת בלב;

הליטוף שלך זו סטירת לחי מצלצלת;

המילים שלך כמו קוצי ורדים;

אני בוחר לאהוב אותך ומדמם למוות.

יש הבדל

יש הבדל בין מחנק כזה לאחר.
יש הבדל כשאני רואה אותך ונחנק מאהבה לבין מחנק כשאני מתגעגע אליך,
אני יכול להתעורר באמצע הלילה כי אין לי אוויר, לפתוח את החלונות והדלתות אבל אוויר לא מגיע,
אני יכול לחשוב עלייך וזה עוזר להעביר את היום אבל בסופו המיטה נשארת ריקה וקרה,
אני מחמם אותה בזיכרונות, בחיבוק שלך, במבט שלתוכו שקעתי אל תוך מעיין רותח.

אני מתעורר ללא אוויר, נחנק.
אני רץ החוצה ומחפש אותך באמצע הלילה,
הפנסים מאירים לי צעד אחר צעד אבל אותך מסרבים להאיר,
אני מרגיש שאת עומדת שם בחשכה ומביטה בי בעודי נחנק.

אני רוצה להתעורר כי אני נחנק.
אבל אני לא מצליח, כי המחנק מחזיק אותי בפנים,
הוא לא נותן לי לעלות למעלה ומשאיר אותי כבול לתוך חלום בלהות,
ורק אם תבואי לגעת בי ותשחררי אותי מייסורי,
רק אז אהיה באמת חופשי ואנשום מחדש.

אז למה

"אז למה אתה מזמן לא כותב?" היא שאלה אותי..

"איבדתי את המוזה שלי" עניתי לה...

המוזה שלי הייתה אחת שכולם יכולים לאהוב.
זו הייתה תמצית השלמות והיופי, כזו שכל פעם כאשר סוגרים את העיניים רואים אותה.
היא נתנה לי השראה לכתיבה, לשירה, לבטא כעס ושמחה, היא הייתה הפתיל של הפצצה, ההדק של האקדח.
היא הייתה ואיננה. ויחד איתה אבד החשק והרצון.
אני סוגר את העיניים, מנסה למצוא אותה בחשכה וכלום.
פותח את העיניים ומגלה שהדמעות ירדו, אבל אפילו הן לא רטובות. אפילו אותן אני לא מצליח להרגיש.
מאז שהיא הלכה, אני לא מרגיש כלום. מרביצים, יורקים, מקללים והכל עובר דרכי.
רק דבר אחד נשאר והוא ממלא את הכל, הכאב.
פתאום הוא נהיה החבר הכי טוב שלי. הוא מבין אותי כי הוא יודע מי הוא.
הוא מחבק, מלטף, ורק כאשר אתה עוצר לרגע, אתה מבין כמה הוא דומה למשהו שפעם היה לך - אהבה.
אז עכשיו אני מפחד.
אני מפחד שאם עוד פעם אתאהב, בעצם אכאב, ואם אכאב, אז סימן שהתאהבתי.

אז למה אני לא כותב? כי זה כואב.