אז למה

"אז למה אתה מזמן לא כותב?" היא שאלה אותי..

"איבדתי את המוזה שלי" עניתי לה...

המוזה שלי הייתה אחת שכולם יכולים לאהוב.
זו הייתה תמצית השלמות והיופי, כזו שכל פעם כאשר סוגרים את העיניים רואים אותה.
היא נתנה לי השראה לכתיבה, לשירה, לבטא כעס ושמחה, היא הייתה הפתיל של הפצצה, ההדק של האקדח.
היא הייתה ואיננה. ויחד איתה אבד החשק והרצון.
אני סוגר את העיניים, מנסה למצוא אותה בחשכה וכלום.
פותח את העיניים ומגלה שהדמעות ירדו, אבל אפילו הן לא רטובות. אפילו אותן אני לא מצליח להרגיש.
מאז שהיא הלכה, אני לא מרגיש כלום. מרביצים, יורקים, מקללים והכל עובר דרכי.
רק דבר אחד נשאר והוא ממלא את הכל, הכאב.
פתאום הוא נהיה החבר הכי טוב שלי. הוא מבין אותי כי הוא יודע מי הוא.
הוא מחבק, מלטף, ורק כאשר אתה עוצר לרגע, אתה מבין כמה הוא דומה למשהו שפעם היה לך - אהבה.
אז עכשיו אני מפחד.
אני מפחד שאם עוד פעם אתאהב, בעצם אכאב, ואם אכאב, אז סימן שהתאהבתי.

אז למה אני לא כותב? כי זה כואב.