יש כאלה שלא מצליחים.

המבטים שלנו מצטלבים.
היא מסתכלת עליי ואני עליה.
מדי פעם היא מורידה את הראש במין מבוכה ואז חוזרת להסתכל עליי.
הערפל הסמיך של הסיגריות עושה את הכל הרבה יותר מסתורי ומעניין.
היא מחליטה לעשות את הצעד, קמה ממקומה ומתחילה להתקדם לכיווני.
אני מתחיל להזיע ומרגיש את הלב דופק ב-120 קמ"ש.
היא מתקרבת ומתיישבת לידי.
אני מרגיש את הלב שלי נקרע מבפנים, היא מדהימה, יפיפייה, אחת כזו שהיית רוצה להתלהב שהיא חברה שלך.
היא מזמינה בירה מהברמן ואז מפנה את מבטה אליי.
היא שואלת אם אני מתכוון לדבר או שאני אשתוק כל הערב.
קמתי והלכתי מהבר.

המצב הזה נראה לרובכם מוזר ותמוהה.
אך הרבה נשים וגברים סובלים מטראומות שנגרמות להם כתוצאה מתקיפה.
לאותם נשים וגברים קשה להסתגל לחיים נורמליים. קשה לבטוח באנשים.
יכולת התקשורת נפגמת והסיכויים להיפתח אל אנשים חדשים שואפים לאפס.

כמו בפוסטים הקודמים, גם בפוסט הזה אני כותב על סמך הנחה. אך הנחה זו מבוססת על כתבות ותחקירים שקראתי.
את ההרגשות האלה כולנו מרגישים, אך אצל רובנו ההרגשות האלה בעלות שליטה ואנחנו מצליחים לתקשר.

יש כאלה שלא מצליחים.

צלקת לכל החיים

הריח שלה עדיין בבגדים שלי,
המגע שלה עדיין מורגש על גופי,
אני עדיין שומע את קולה,
אני ממש רואה אותה מולי גם כשאני עוצם את העיניים.

זה סיוט!

מה שכתוב למעלה בקלות יכל להיות מכתבה אהבה או זיכרון ממשהו טוב.
להרבה נשים וגברים המשפטים האלה הם אמתיים בצורה מחרידה.
תקיפה מינית או פיסית היא צלקת לכל החיים.

מכתבי אהבה א'

נגעתי במלאך,

נגעתי בך.

ראיתי יהלומים,

ראיתי את עינייך.

סונוורתי מהשמש,

סונוורתי מיופייך.

נשמתי אוויר,

נשמתי אותך.

אני רץ.

אני רץ.
הדרך לא נגמרת אבל אני רץ.
ממשיך לרוץ כאילו רדוף שדים.
"מטורף!!!" אני צועק לעצמי אבל לא שומע וממשיך לרוץ.
כל הזמן מסתכל לאחור ואין שם אף אחד ובכל זאת, אני רץ.
מרגיש כאילו עוד שנייה זה משיג אותי ומנסה להבין מה זה "זה".
אני רץ, בתקווה שיגיע הרגע ואני אראה את הקצה.

עצרתי!

קצה? אני לא רוצה קצה.
אני רוצה המשך, שדות ירוקים, פרפרים מעופפים ושמש מלטפת.
אני לא רוצה שום קצה.
הרי אם אני אגיע לקצה, כנראה שאצרך לפנות לאחור כדי לא ליפול מהקצה.
והרי אם אצטרך לפנות לאחור, למה אני רץ?
נו באמת, האם זה כל כך משנה? לא.

אני רץ.

סיוט אמתי

פקחתי את עיניי באמצע הלילה, הכל חשוך.
שמעתי רשרוש מכיוון המסדרון, הסתכלתי לעבר דלת הזכוכית של החדר, שם לפתע ראיתי צללית של אדם.
ראיתי שהאדם מושיט יד לעבר הידית ופותח את הדלת.
נשארתי קפוא, לא הצלחתי לזוז או לחשוב מה לעשות.
חשבתי לצרוח אבל קלטתי שאני לבד בבית והשעה כה מאוחרת שאף אחד לא ישמע אותי מהרחוב.
הדלת נפתחה ובכניסה עומד אדם.
הכל חשוך כך שאני מתקשה לראות אותו אך שמתי לב כי ראשו מורכן.
לפתע, בהרימו את הראש, ראיתי מחזה מחריד: העיניים שלו בערו כמו אש הגיהינום.
הוא ניגש אליי ותפס אותי בחוזקה בגרון.
כל הגוף שלי קפוא ובוא בעת אני בוער רק מהמבט השורף של עיניו.
הרגשתי איך הקור מהיד שלו חודר לי לעצמות ומקפיא לי את הנשמה.
לא הצלחתי להבין אם מדובר באדם או מפלצת, אך מה שזה לא יהיה, הוא עשה לי רע, רע מאוד.
יכולתי פיזית להרגיש איך פיסה מחיי נתלשת בעודי בחיים.
הסבל הזה היה כה חד, כה אכזר, שאין יכולת אנושית להסביר אותו.
שום תיאור שלמדתי בחיי עד כה אינו יכול לתאר את הרגשתי המחרידה.
העיניים שלו המשיכו לבעור והידיים המשיכו להקפיא.
הוא עזב אותי והלך.
נשארתי קפוא, ועצמתי עיניים בתקווה שכאשר אפקח אותן, אגלה שכל זה לא היה יותר מאשר סיוט.
כאשר פקחתי את עיניי, גיליתי שצדקתי, זה אכן היה סיוט. אבל הוא היה אמתי.

שלום, אני יאן ואני כותב סיפורים קצרים.
החלטתי לנסות לתאר במילים שלי, מה מרגישות נשים נפגעות תקיפה מינית.
נכון, עשיתי זאת ללא שום מחקר אלא מידע כללי.
כל מה שאני רוצה לנסות, זה דרך הכתיבה, להעביר מסר, עד כמה תקיפה, בין אם מינית או פיזית, היא קשה.
אני מנחש שלא מעט אנשים יכעסו על הזכות היומרנית לכתוב בשמה של אישה נתקפת, אך אני חושב שהמסר חשוב יותר מכל.
יותר ויותר נשים מותקפות מדי שנה ומשהו חייב להיעשות.
המחשבה לאיזה עולם אני אצטרך להביא את ילדיי מפחידה אותי.
אני מקווה שחלק ממכם יזדהה עם קו המחשבה שלי.

נשים - תקשיבו להן, תבינו יותר.

מכירים את זה

אתם מכירים את זה כשקר לכם? אבל ממש קר. קור מוזר כזה.
אתם מכירים את זה שהקור חודר לעצמות?
אתם מכירים את זה שאת מתכסים עם שמיכה והקור עדיין שם?

אז אתם מבינים, לא קר בחוץ, קר בפנים.
זה קור כואב, מקפיא, חודר ללב, לריאות, כל תזוזה יותר כואבת מקודמתה.

אז קר, קר כל כך, ואין שום דבר שיחמם.

לטבוע

אתם זוכרים, כשהיינו ילדים, ונסענו לים, קפצנו לגלים בשמחה...

ולפעמים, היה מגיע גל גדול שהיה הופך אותנו, ולרגע היינו מרגישים כאילו אנחנו טובעים.

נאחזים בבהלה, מאבדים כיוון אבל אחרי שתי שניות, הכל עובר ושוב חוזרים לצחוק ולשחק.

אותה הרגשה, אותן שתי שניות נמרחות על פני אין סוף. 

היא חזקה, תובענית ומכניסה אותך לסחרחורת.

אתה מאבד כיוון, לא מוצא את עצמך, 

בטוח שכל שנייה זה ייגמר והכל יחזור למסלולו.

אך זה לא קורה. 

אתה נאבק איתה, והיא מצליחה להכניע,

מחזיקה אותי ללא אוויר,

חסר מילים, 

אתה צועק אבל אף אחד לא שומע.

היא אמורה לעשות טוב, 

אבל האהבה שלי, כואבת.

חושב

אחח, זה כל כך כואב,
זה כאב שעטוף בעונג,
עטוף בחיוכים ובאושר אבל זה כואב.


אתה כבר לא מבדיל אם אתה מאושר או פשוט כואב. 


אתה קם ומתהלך ושוב מתיישב, נשכב במיטה וזועק, אבל זועק בשקט כי אתה יודע שגם ככה אף אחד לא ישמע.
מוזר, כי אצלך בראש אתה שומע, שומע חזק כל כך שבא לך לקפוץ. 


אבל אתה לא יודע, אם בא לך לקפוץ מאושר או מכאב. 
אז אתה מוזג כוסית של וויסקי ושותה אחת ושתיים ושלוש,
אתה בטוח שזה כבר לא כואב אז אתה מתחיל פתאום לחייך ולאהוב, 
ואתה רוצה לחבק ולנשק, ולזיין ולגמור.


אבל אז אתה מבין שאתה גומר על עצמך, גומר על החיים שלך, גומר אבל הכל נשאר ריק.


אז אתה שוב מתיישב וחושב. וחושב. וחושב.


חושב, זה סתם או שזה באמת כואב.

הכל

מכרתי,
מכרתי הכל,
כל מה שהיה לי,
כל מה שהחזקתי אי פעם,
מכרתי כל זיכרון וכל מידע,
מכרתי את הגוף והנפש,
מכרתי את פיסת האדמה עליה עמדתי,
מכרתי את האוויר שאני נושם,
מכרתי ומכרתי ולו רק כדי לקבל בתמורה שנייה אחת איתך.
מכרתי הכל.
כי אחרי שאת נעלמת, כבר באמת שכלום לא היה שווה.