מה זה מרגיש

לפני שתתחילו לקרוא את הכתוב מטה, שימו את השיר ברקע: 

http://www.youtube.com/watch?v=aWTbU7zpd68

שמעתי את השיר בדרך, כשאני נוהג והדרך נראתה לי ריקה ממכוניות.

לפתע, זה אני לבד, עם עצמי, מרגיש אחרי ג'וינט מעולה כשהגרון נשטף בוויסקי טוב.

לא ידעתי אם השיר גורם לי לעצבות או לשמחה. 

בו זמנית זלגה דמעה מהעין ועלה חיוך על פניי.

הרגשתי שהרכב מתחיל לרחף, אני מתנתק מהאדמה ומרחף אליה.

מחפש את התחושה הזו שבה מישהי אהבה אותי וחושב אם זה יחזור אליי.

מאז אותה אהבה אחת ויחידה, ידעתי נשים, ידעתי תשוקה, אך האהבה בוששה לבוא.

כאילו אומרים לי לחכות, שזה עדיין לא הזמן שלי. קח, תחייה את החיים ותפסיק להתלונן.

ואני אומר, אם אני לא אתלונן, הכל יהיה טוב מדי. וזה הרי לא הגיוני, זו תהיה פיקציה שסופה להתנפץ.

פגשתי במישהי שגרמה לי להרגיש את אותו עקצוץ בלב, וזה מכרסם.

זה מרגיש כמו עקיצה של דבורה, שאתה יודע שהרעל מתפשט בדם, אתה מרגיש את זה.

מגרד לי הגוף מבפנים, בא לי להקיא את הרעל הזה, אבל זה לא יעזור. אני גם לא רוצה שזה יעזור.

התחושה הזו, זה מזוכיזם במיטבו אבל מהסוג הכי קשה.

אתה מתעלל בעצמך ואתה אוהב כל רגע.

"..אני רוצה מישהי שתאהב אותי...למה זה לוקח כל כך הרבה זמן לדעת...אני רוצה משהי שתאהב אותי...אני רוצה משהי שתהיה נחמדה...שתראה את הנער שהייתי פעםבעיניי..."

איפה אתה

נראה לי שאיבדנו אותו.
אני קורא לכם חבריי היקרים לעזור לי למצוא אותו.
חיפשתי בכל מקום אפשרי והגיוני, מתחת למיטה, מאחורי השידה וגם בתוך הארון ואין כלום.
יצאתי החוצה, בדקתי אולי נפל מהחלון.
עברתי אדם אדם, ניסיתי לראות אם מישהו ראה או שמע אבל כלום. הוא איננו.
חזרתי הביתה, לקחתי תיק קטן עם כריך ובקבוק מים ויצאתי בחזרה החוצה, הפעם במטרה לחפש במקומות רחוקים.
נסעתי לערים אחרות, מקומות שלא הייתי בהם מזמן.
אנשים הסתכלו עליי בצורה מוזרה, חשבו שהשתגעתי. אמרו שלא שמעו עליו מזמן.
הסבירו לי שכבר שנים הוא לא נמצא בינינו, ושאפסיק להתאמץ כי אני לא אמצא אותו.
עכשיו אני בדרכי חזרה, עצוב וחושב, אם אי פעם עוד נראה אותו.

מחפש מנהיג.

ותודה לתורכים

נסעתי היום ובדרך ראיתי סבתא שמחכה לחצות את הכביש.
ראיתי כבר מרחוק שאף אחד לא ניאות לעצור והחלטתי כמובן לעצור ולתת לסבתא לחצות.
בזמן שאני עוצר, החליט המשוגע התורן מאחורי, לעקוף.
אתם יכולים רק לנחש מה עבר לי בראש בזמן שאני קולט שהוא עוקף אותי והסבתא חוצה את הכביש.
לא, כלום לא קרה אבל זה גרם לי לתהות:
מה לעזאזל קורה לנו?
לאיזה מצב הגענו, לאן הידרדרנו וכמה עוד יש לפנינו?

לפעמים אני מרגיש שאיבדנו את הצפון, בתור יחידים, בתור עם, בתור יהודים, בתור לאום, בתור מדינה.
איבדנו את היכולת להתאגד מאחורי רעיונות ולהביא אותם לידי ביטוי ביצירה טובה ואמתית.
אין מנהיגים ואין מונהגים. אין מובילים ואין מובלים. נראה כאילו כל אחד עושה כל שעולה על רוחו בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.

אז נכון, יגידו שאני מפריז ונסחף, יגידו שהמצב הוא לא כזה גרוע ובינינו, אני יודע את זה. אבל כשאני רואה את אותו בחור, עלם חמודות, אשר לא קולט מה העקיפה הקטנה שלו יכולה לעשות, לדאבוני אני רואה שחורות.

כמה שזה ישמע מוזר, היינו צריכים אויב משותף על מנת ללכד אותנו, משהו שיגרום לנו להתעשת ולרגע קט להיזכר שאנחנו לא לבד, שיש עוד מסביבנו, משהו שיגרום לנו להחזיק ידיים ביחד ואז הגיע המשט התורכי.
היה נראה כי העם סוף סוף הניח לחילוקי הדעות, להבדלי הדת הגזע והמין. נראה כי סוף סוף, רוב הישראלים עומדים מאחורי דעה אחת.
אז זהו, שזה רק נראה. בתכלס, זו הייתה הצגה זמנית של פטריוטיזם שברירי אשר נעלם מהר כמו שהופיע.
ואז, אנחנו שוב מוצאים את עצמנו נלחמים אחד בשני, נוער מדרדר, חינוך קלוקל, בלאגן היסטרי.

שאלו אותי, למי הייתי מצביע אם היו מתקיימות בחירות עכשיו. חשבתי ואמרתי כך:
אני לא רוצה מפלגה חדשה, לא רוצה פוליטיקאי חדש. אני רוצה בן אדם. אני רוצה אחד, שדואג לעתיד של בוחריו ולא לעתיד הכיסא שלו. אני רוצה אחד, שלא חייב שהשם שלו יופיע על כל פרויקט או חוק במדינה. אני רוצה אחד, שלא פונה למזרחיים או אשכנזים, לדתיים או חילוניים, למקומיים או לזרים, ליהודים או לערבים. אני רוצה בן אדם.
ועד שאחד כזה יופיע, כנראה שאנחנו צריכים את האויבים שלנו יותר ממה שנדמה לנו, כי אחרת, אנחנו פשוט נקרע את עצמנו.

אז תודה לתורכים, שנתנו לנו כמה שבועות של אופוריה וחסד עם עצמנו. נתראה במשט הבא.

להיות ביחד ולרצות לבד או להיות לבד ולרצות ביחד

כשהייתי במערכת יחסים, הסתכלתי על אחרים, "פרפרים", דילגו מאחת לשנייה עם חיוך גדול על פניהם. 

ניסיתי להבין עם עצמי אם אני במקום טוב, אם טוב לאחת שאיתי, אם אני בכלל צריך את כל זה.

ואז נפל דבר, דרכינו נפרדו. 

בהתחלה, אתה ב"היי" טוטאלי, אתה לא כבול, לא נדרש לשום דבר, אתה אדון לעצמך ולא מצופה ממך כלום.

אתה יוצא, מבלה, מבזבז כאוות נפשך, חברים, נשים, אתה חי. או כך נדמה לך.

התחלתי להסתכל על אחרים, בני זוג, אשר הולכים יד ביד עם חיוך גדול על פניהם.

ניסיתי להבין אם אני במקום טוב, אם לא פספסתי את זו שאמורה להיות איתי, אם אני בכלל צריך להיות לבד.

ועדיין, דבר לא נופל.

אז מה, עדיף ביחד או עדיף לחוד? או שהמשפט"הדשא של השכן..." תהיה יהיה נכון?