אולי, ואולי לא.

הפוסט שמובא לפניכם הינו פרי דעתי בלבד.
הפוסט נכתב לאחר מחקר קטן שעשיתי ברחבי האינטרנט ובו ניסיתי לבדוק ע"פ תשובות של משתמשי פייסבוק, כיצד מחליט הפייסבוק לסגור חשבונות.
אני אדגיש עוד פעם, אני לא יכול לערוב לאמינות של התשובות שכן, כמו שרובכם בוודאי יודע, הפייסבוק עצמו לא מספק תשובות.

ניגש ישר לנקודות, שלפיהן בוחר הפייסבוק לסגור פרופיל:

* הדבר הראשון והברור לכולם הוא ספאמינג. כיוון שהפייסבוק הינו רשת חברתית ולא רשת פרסומית, וכיוון שהפייסבוק רוצה לעשות כסף מפרסומת, ברגע שמאתרים משתמש אשר מנצל את הפרופיל שלו לספאם, הפרופיל ייסגר.

* הפייסבוק הוא מכונה אשר קיבלה הוראות. הוא אינו יכול להבדיל יותר מדי בין ספאם לבין בן אדם תמים אשר מעלה סטטוסים. אם כך, כיצד הוא בכל זאת מבדיל? ברגע שפרופיל "נחשד" בספאם, הפייסבוק מתחיל לעקוב אחריו ובודק עד כמה אותו פרופיל פעיל מבחינת תגובות והתייחסויות לפרופילים אחרים. ספאמר, לרוב, לא יקדיש יותר מדי מזמנו על מנת לפתח דו שיח עם משתמשים אחרים. הוא לא יעשה לייקים, לא יתקין תוספים, לא ישחק במשחקים. לכן, אחד מהדברים החשובים בפייסבוק הוא להשתתף ולשתף.
במידה וכמות החברים שלכם מועטה, הפייסבוק לא ישים לב אליכם כי גם אם אתם ספאמרים, זה שולי.
לעומת זאת, אם אתם מרכזים אליכם כמות גדולה של תשומת לב, אז הפייסבוק יתעורר.

* אל תבקשו להוסיף יותר מדי אנשים אליכם. הפייסבוק, למרות שהוא בעצמו מציע, רואה בהוספת חברים מוגזמת כפעילות של ספאמר המחפש מטרות. גם אל תאשרו כמויות גדולות של אנשים בו זמנית, כי שוב פעם, זה יעורר את תשומת ליבו של הפייסבוק

* ריפורט - אף אחד לא באמת יודע איך זה פועל אך השמועה אומרת שברגע שיש 40 ריפורטים (שזה דיווח לשימוש לרעה מצד משתמשים אחרים) ביום, אחרי תקופה מסוימת הפייסבוק ישבית לך את הפרופיל ללא אזהרה.

* המנעו מפרסום, המנעו משליחת פרסום דרך הודעות. שליחה מרובה של לינקים, גם אם זה לסרטונים ביו-טיוב, דרך ה"פרטי" גורמת לפייסבוק לראות בכם ספאמרים ולא מעט אנשים נתקלים בבקשה לכתוב אותיות על מנת לוודא שאתם לא תוכנה.

* כמה שזה נשמע אכזרי, הימנעו משליחת יתר של הודעות בפרטי. כמובן שתקפידו שההודעות שאתם שולחים יהיו שונות אחת מהשנייה. שימו לב, שגם כאשר אתם שולחים מספר הודעות באותו יום, הפייסבוק יבקש ממכם אימות מילולי להיותכם אמיתיים.

* בעצם, הפייסבוק פועל כמו תוכנת אימות רק בקנה מידה ענק. ברגע שאתם רק מעלים סטטוסים ולינקים, אבל אינכם שותפים לפרופילים אחרים, מצידו אתם או ספאמר או תוכנה.

* עצה מאוד חשובה לבעלי קבוצות / דפים: תדאגו שבכל קבוצה / דף יהיה מנהל נוסף אשר במקרה ותצטרכו להקים פרופיל חדש, יוכל להשיב אותכם להיות מנהלי הדף / פרופיל.

* במידה ונאלצתם כבר לפתוח פרופיל חדש, פיתחו אותו על מייל אחר ובו בזמן שילחו מייל לפייסבוק עם בקשה לפתוח לכם מחדש את הפרופיל שנחסם. כמובן שאתם חייבים להסביר שאתם לא ספאמרים ושאתם מבינים שעשיתם טעות כלשהי.

כמה מיילים שאליהם ניתן לשלוח בקשה לשחזור פרופיל:

disabled@facebook.com

appeals@facebook.com

info+ytupw5t@support.facebook.com

infosource@tbs-sct.gc.ca

appeals+yy61tab@support.facebook.com

0ffjiqs@support.facebook.com


הנה כמה סרטונים שאולי יעזרו לכם להבין למה ואיך:

http://www.youtube.com/watch?v=Yo-yAevpQ2Q

http://www.youtube.com/watch?v=gm_czcAXal8&feature=related

00:27

השעה 00:27.

מזגתי לעצמי כוסית וויסקי ושתי קוביות קרח, בדיוק כמו שאני אוהב. 

אני יושב ורואה סרט משנות ה-70', אין לי מושג מה שמו.
משום מה, אני עושה רבות על מנת להרגיש כאילו אני שם, באותן שנים נפלאות כביכול.
הרבה פעמים אני מנסה להבין, מדוע אני מרגיש צורך כל-כך עז להיות בתקופה שמעולם לא הייתי בא.
מדוע, דווקא שנות ה-70' כל-כך מרתקות אותי, יותר מכל תקופה אחרת ששמעתי עליה ולא זכיתי להיות בה.
אם הביגוד, האווירה, אותה כוסית וויסקי שמופיעה כסממן מובהק בסרטים וסדרות של שנים אלה, אני מנסה לדמיין את עצמי בכל אחת מהסיטואציות האלה.

האם זו התמימות? האם באמת בשנים האלה הכל היה כל כך פשוט לעומת היום? האם העולם היה ברובו שחור ולבן בלי יותר מדי צבעים? והרי זה כה קל, כאשר הכל מסתכם בשני צבעים.

ובכל זאת, למה דווקא השנים האלה מושכות אותי אליהן? אני לא מתעניין באותה מידה במה יקרה בעתיד, וגם בשנים שלפני אני לא ממש מתרכז. מה יש באותן שנים שהוא כל כך מהפנט והאם אני בודד במצבי? או שאולי יש עוד רבים, שמאמינים שאותן שנים שעברו ולא יחזרו, היו מיוחדות במינן.

אני מקווה שיגיע הזמן שבו ארצה לחזור לנקודות בחיים כמו שאני רוצה את שנות ה-70'. ולא שאין, אבל לא בצורה כה מושכת, כה מסקרנת.

שנות ה-70', זו אותה בחורה סקסית הלוטה בערפל, אני מנסה להושיט יד אליה ולו רק כדי לגעת בשערה אבל היא כל הזמן מצליחה להתחמק. מחייכת לי חיוך מזמין, וכל הזמן שומרת על מרחק נגיעה.
האם אי פעם אפסיק לשלוח ידיים לעברה? האם היא תמאס עליי? כנראה שלא אדע.

הוויסקי מחמם את הגוף.

כל מה שעובר לי בראש

אחרי שבע שנים שבהן גירבצתי רוב הזמן (גם עבדתי קצת), החלטתי שאני *באמת* צריך תואר.

היום בשעה ארבע ניגשתי לבחינה הראשונה שלי בתואר.

זה היה מוזר משהו: הבחינה נערכה באותו המקום שבו סיימתי את לימודי התיכון שלי לפני שבע שנים.

לא הרגשתי געגועים, לא הרגשתי צמרמורת, אבל ניסיתי לעבור על חיי בשבע השנים האחרונות.

הבנתי שאני עדיין לא התבגרתי לחלוטין. 

שבע שנים אחרי, אני שונה לחלוטין אבל עדיין אותו דבר. 

עדיין מפחד מהעולם בחוץ.

ניגשתי לבחינה, ואני רואה את כל אותם המעצבנים שבאים עם כל התיקים והמחברות שלהם, כאילו יתנו להם עכשיו שבע שעות נוספות להתכונן. הבאתי איתי ארנק, מפתח ושלושה עטים. לרגע הרגשתי שאני נמצא שם בטעות.

איזה מזל שהושיבו אותי לבד ולא ליד איזה מישהו מזיע ומסריח כמו שמרפי אוהב.

התחלתי את המבחן בשעה 16:00, בשעה 17:05 כבר הייתי בחוץ.

כולם הסתכלו עליי בכיתה וחשבו שהשתגעתי, הסתכלו בבחינות שלהם לבדוק שהם בטוחים שהם עושים את אותה הבחינה.

מה אתם בוהים בי? גם לפני שבע שנים, כשלמדתי היסטוריה, תמיד הייתי הראשון לצאת. אז מה יש לכם? תתעסקו בשלכם.

אני לא יודע אם אקבל ציון טוב, ואם להיות כנים, בינינו, ציון "עובר" מספיק לי בהחלט. לא שואף להיות מצטיין כיתה, קורס או דיקן.

נכנסתי לרכב, התנעתי, ולא ידעתי אם לשמוח או לפחד. התחלתי לחשוב שאולי בכל זאת יצאתי מוקדם מדי.

לא!

לא אתן למחשבות האלה להרוס את מי שאני, את הביטחון שלי, אבל ציון גרוע יעשה את העבודה הזו נפלא.

חזרתי הביתה, פתחתי פחית בירה, התיישבתי מול המחשב והמשכתי לכתוב סטטוסים ציניים להפליא כמו שאני אוהב. 

לרדת על כולם ולתת לכולם לרדת עליי. לפחות אני יכול להיות גאה בזה שיש ירידות בחיי.

ועכשיו? אני שליו. אם הייתי מעשן בטח הייתי עכשיו עם הסיגריה שאחרי (תדמיינו לבד אחרי מה).

בקיצור חברים, הכותרת לא קשורה, כי אין לי מושג מה עובר לי בראש, אבל זה טוב. זה פאקינג טוב.

דוגמה ומופת

לאחרונה פורסמה כתבה ב"TIME" וכותרתה היא שבישראל לא מעוניינים בשלום.

קמה זעקה וכעס על הכתבה, ועל כך שהיא אינה נכונה.
אתם יודעים מה? היא כן נכונה.

הכותרת נכונה לא כי הישראלים לא רוצים שלום, אלא כי כל אדם בר דעת, יבין עם הזמן, שאם הוא מסוגל לחיות בצורה רווחית, צורה שבה הכלכלה פורחת, האבטלה קטנה, התעשייה מתפתחת אז למה לרצות שלום? אם המצב שבו אתה נמצא כרגע, טוב בכמה מונים מהמצב שבו נמצא עמיתך מעבר לים, מדוע לשנות את זה? אם מצב של מלחמה תמידית, הוא זה שגורם לגדילה של השוק, להשקעת משאבי ענק בתעשייה המקומית, לייצור מוחות שמקימים חברות (דוגמא: גיל שוויד, מייסד צ'ק פוינט, יוצא יחידה 8200, המציא את המושג "FireWall"), מדוע לשנות את המצב?הרי אם ישראל לא הייתה במצב של לוחמה תמידית, לא הייתה צריכה להשקיע כל כך הרבה ביחידות מובחרות.
הרבה מאוד בכירים של חברות היי-טק וטכנולוגיה, הן מקומיות והן עולמיות, הם יוצאי יחידות מובחרות של צה"ל. והיחידות הן כאלה מובחרות בגלל ההשקעה האדירה בהן לאורך השנים.

יהיו כאלה שיגידו שבמידה ויהיה שלום, הצמיחה תגדל פי כמה, נהיה מרוצים הרבה יותר ובכלל יהיה פה גן עדן עלי אדמות.
 באמת? באמת באמת אתם חושבים כך?

בואו נראה מה קרה לנו מאז שחתמנו על הסכם שלום עם מצרים וירדן: נכון לעכשיו, העסקים והיחסים עם ירדן נמצאים בשפל, אין כמעט פרויקטים ושיתופי פעולה. אומנם אנחנו לא נלחמים אחד בשני, אבל נכון לעכשיו ירדן לא מהווה מבחינתנו יעד להשקעות ולא עוזרת בצמיחה. אם כבר, נהפוך הוא, מצרים וירדן גורמות לתחרות באזור על תיירות והשקעות.
תיירים לא מגיעים לעזה וכך גם לא משקיעים. שלום עם הפלשתינאים יכול לנתב השקעות לכיוונם עקב כוח עבודה זול.

מסקנה: הישראלים רוצים שלום, כי אף אחד לא אוהב פיגועים או טילים, אבל הישראלים רוצים גם צמיחה. הנוסחה "מלחמה מביאה לצמיחה" מצטיירת כמאוד נכונה במקרה של ישראל. דרך אגב, לא ניתן להשוות את המצב של ישראל לשום מדינה אחרת לא בהווה ולא בעבר שכן אף מדינה לא נקלעה למצב מסוג זה ולא נמצאת במצב דומה. יתרה מכך, אף מדינה לא שגשגה בזמן לחימה מתמדת כמו ישראל.

ובכלל, במקום לחפש דוגמאות ומודלים לחיקוי אצל אחרים, בואו נתחיל להסתכל על עצמנו, ולהבין שאנחנו אלה שצריכים להוות דוגמה ומופת לאחרים.

ורק לשם ההבהרה: אני בעד שלום, ולו בלבד כדי למנוע שפיכת טיפת דם אחת ששווה הרבה יותר מכל סכום כסף.

ללא כותרת, למרות שיש מיליון כאלו.

ראש השנה, אני יושב וקורא על איך אנשים מדברים על יקיריהם שאינם בחיים עוד, עד כמה הם מתגעגעים אליהם.
ואני? לי אין יקיר שהוקרתי ואינו בחיים. את הסבתות שלי לצערי לא זכיתי להכיר, גם סבא אחד הלך בטרם עת. רק סבא אחד נשאר לי והוא כל עולמי. ההורים בריאים, ברוך השם, טפו טפו טפו (מוזר להגיד משהו תנכ"י ואמונה תפלה באותו המשפט).

אז מה אני רוצה? אני רוצה להגיד שהפוסטים שלכם מלמדים אותי להוקיר את החשוב בחיים עוד לפני שהוא "נעלם".

אנשים שמכירים אותי מקרוב יודעים שלרוב אני מדבר רק על אמא שלי, שגידלה את אח שלי ואותי ועברה בחיים כל כך הרבה, רק מעט אני יכול לאחל לאחרים. אני אוהב את אמא שלי במיוחד מאז שעזרה לי אישית לצאת מתקופה מאוד חשוכה שבה שררתי.

אם את אמא שלי אני אוהב, ועל סבא שלי אני חולה, את מי למדתי להוקיר?
נכון, את אבא שלי.
פעם חשבתי שאבא שלי זר לי, בן אדם שעבודתו היא חייו ושאין לו זמן לגדל את ילדיו.
פתאום, כשראיתי אנשים כותבים על כמה הם מתגעגעים להורה שהלך לעולמו, ניסיתי לחשוב, אולי בכל זאת יש באבא שלי משהו שאני לא רואה. מה שגיליתי הצליח להדהים אפילו את הציני ביותר - אותי. אומנם המחשבה הזו מסתובבת אצלי בראש כבר זמן מה אבל עכשיו, יותר מתמיד, היא מצליחה להפוך לדעה.

גיליתי, שאני דומה הרבה יותר לאבא שלי ממה שאי פעם חשבתי.
תמיד דבר אחד קינאתי באבא שלי וזו העובדה שהוא תמיד היה "מסמר" הערב. בכל מסיבה, בכל פעם שהיו נפגשים חברים, אבא שלי היה הדמות המצחיקה, זה שכולם רוצים להיות סביבו כי ידעו שהוא יעשה להם את הערב.
היום אני יודע, שירשתי את זה ממנו למדתי שמכל התכונות שלי, התכונה היותר טובה היא להתבטא. בעזרת התכונה הזו יצרתי מעגל של חברים שאוהבים להקשיב לדבר או שניים שיש לי להגיד. ולאחרונה, בעזרת המעגל הזה, הצלחתי לעזור לילדה נכה (שלא הכרתי מימיי) לחייך.כן, מבחינתי, אני גורם לאנשים לחייך.
על הדרך, למדתי גם להיות ציניקן תחת שליטה, שזה נשק מאוד מסוכן.

ברקע מתנגן השיר של לאונרד כהן "Lover Lover Lover" ואחת השורות בשיר אומרת: "ביקשתי מאבא שישנה את השם שלי...הוא אמר שאני יכול להשתמש בו כנשק או לגרום לאישה לחייך..". כן, פעם התביישתי בשם משפחה שלי (זה השם של אבא כמובן) וחשבתי לא פעם על להחליף אותו. היום אני יודע שאני גאה בשם משפחה הזה ולא אחליף אותו בעד שום הון שבעולם. בשם שלי אני משתמש כדי לגרום לאנשים לחייך.

גם בעבודה שלי גיליתי שהלכתי בעקבות אבי וגם זה הדהים אותי שכן מחשבה כזו לא עברה בראשי ולו לרגע אחד בחיי.

אני הייתי רוצה שכולם ילמדו להוקיר את מה שיש להם בידיים לפני שזה נעלם ולא לתת למשפט "אנחנו מעריכים משהו רק כשזה נעלם" לעבוד גם עליכם. תוקירו כל רגע שבו יש מישהו בחיים שלכם. תלמדו מכל אחד כי מכל אחד אפשר ללמוד. תפגשו עם כמה שיותר אנשים, כי רק ככה תלמדו. ניסיון חיים הוא הידע הכי טוב שלנו.

http://www.youtube.com/watch?v=oVURkMTDr3E&feature=player_embedded

עוד פעם אחת

עכשיו, כשאני רואה אותם, אני מקנא.
עכשיו, כשאני רואה את עצמי, אני עדיין מקנא בהם.
עכשיו, יותר מתמיד, אני מבין.
עכשיו, הייתי רוצה, להיות במקומם.
עכשיו, כשהם מתחילים, אני נזכר איך סיימתי.
עכשיו, תנו לי עוד פעם אחת, לחזור לכיתה א'.