יש לי משפט

לפני כשנתיים הייתי מעורב בתאונה.
אשם, עם הסתייגויות אבל אשם.
בין התאונה לבין המשפט, עברה שנה שלמה. שנה תמימה בה המשכתי להיות עם רישיון, המשכתי לנהוג כאילו כלום לא קרה.
במשך 12 חודשים תמימים הסתובב עבריין ( כן, כן, ביצעתי עבירה ועל כן אני עבריין) בלי להיענש וכאשר ניגשתי למשפט והשופטת (שלקח לה בערך חצי דקה שכללה גם לגימת קפה והדלקת המחשב) החליטה לאפשר לי לבחור עונש. איזה כיף לי. זכיתי.
לאור האירועים שקורים בשנים האחרונות, אני שואל את עצמי ואותכם, הלא הגיע זמן לשנות משהו בשיטת המשפט בארץ? הייתכן שכולם זועקים ולמעלה לא שומעים?
אז בסדר, יש סדר, יש חוקים, יש החלטות ואין דבר שהוא "סתם" ככה. יחד עם זאת, ישנה תחושה שמשהו לא בסדר. יש תחושה של "להיות עבריין זה כדאי". העונשים לא מרתיעים מספיק, האכיפה לוקה בחסר והחוקים? כאילו נועדו לרצות את קהל הבוחרים יותר מאשר לפתור בעיות.
( במאמר מוסגר, אני חייב לציין משהו לגבי המשטרה שלנו. אני מאורע בכל הקורה במשטרת ישראל הן בגלל קשר עם שוטרים והן בגלל קשר עם המשרד לביטחון פנים. השוטרים בישראל דווקא צריכים לקבל גיבוי מהאזרחים. אי אפשר להיטפל לאנשים שנותנים יותר ממה שנותנים עמיתיהם במדינות אחרות והרבה יותר. השוטרים בישראל מתמודדים עם מציאות עגומה של חוסר בכוח אדם, טכנולוגיה לקויה, מערכות ישנות ומשכורת זעומה. כל זה כאשר הם מתבקשים להיות מוכנים בכל שנייה ובמדינה שלנו, זה בד"כ גם תמיד יוצא לפועל).
ובחזרה למערכת המשפט שלנו.
במידה ומצליחה המשטרה למצוא את האשמים, אלה יכולים, כאילו בלחיצת כפתור, להחליט על עסקת טיעון עם הפרקליטות. כלומר, לפושעים ניתנת הזכות להיכנס למשא ומתן.
עכשיו תבדילו, אני לא מדבר על בן אדם שנחשד במעשה ספציפי והוא מנסה לטהר את שמו. אני מדבר על אדם אשר נחשד במספר עבירות, שאת חלקן הוכיחו, ובכדי לזרז הליכים, נותנים לו להודות בחמור מבין העבירות ועל השאר, פשוט מוותרים. אבל רגע, שאר העבירות הן לא עבירות? ואם כן, מי ייענש עליהן??
אתם יודעים, בפיסיקה אומרים שאנרגיה לא נעלמת, היא משנה צורה אבל תמיד נשארת.
פשע לא נעלם. זה שישנו הסדר עם העבריין לא אומר שהפשע לא בוצע. ועל פשעים צריך להיענש. על כולם.
בכל אופן, זו דעתי, ואני בטוח שיקומו אנשים מתחום המשפט ומחוצה לו שלא יסכימו איתי. אבל דעתי היא שמשהו צריך להשתנות. משהו.

מזל טוב

מזל טוב. יש לך היום יום הולדת. חבל שלא עשית איוונט, אנחנו בטוחים שהרבה היו באים.
בכל מקרה, רק שתדע, שמרנו לך מקום ויש כבר הרבה אנשים שרוצים לבוא.
שנה שעברה לא היית פה אז אנחנו מקווים סוף סוף לראות אותך השנה.
דרך אגב, יש אחלה עוגה וביקשנו מהדי.ג'יי בדיוק את המוזיקה שאתה אוהב.
אם כבר אנחנו מדברים על זה שאתה לא חזרת עדיין, מה עם איזה תמונה? מתי תעלה משהו לפייסבוק?
כולנו רוצים לדעת איך אתה שם, מה אתה עושה ביום יום, זה מסקרן, אתה יודע..
ורק שתדע, זה ממש לא יפה שאתה לא מתקשר, לפחות פעם אחת, משהו.
טוב, אנחנו זזנו לעבוד על מסיבת יום ההולדת, חסר לך שלא תבוא.

אז עוד פעם, שיהיה במזל טוב ועד 120 :)

אוהבים אותך גלעד.

משפ' ישראל.

הוא

מצאתי אותו לפני כמעט שלוש שנים.
במשך יותר משנתיים וחצי הוא פשוט היה שם, לא זז, לא התייחסתי אליו.
לפני שלושה חודשים מצאתי משהי שמכירה אותו גם, היא הכירה אותו טוב, אמרה לי שכדאי לי להתחיל להיות רציני.
שאלתי אותה איך, מה עושים, אז היא אמרה לי להסתכל על אחרים וללמוד.
בשקט בשקט למדתי. אני הרי אוטודידקט, לומד בעצמי ומהר.
הבנתי מה עושים והתחלתי לדאוג לו.
התחלתי לטפח אותו, התחלתי לחזר אחריו, להעיר אותו כשצריך, לבדוק כל פעם שהכל בסדר איתו, אם יש משהו שהוא צריך.
לאט לאט הוא התחיל לפרוח, קיבל צבע, ביסס שורשים, הכיר עוד דומים לו. מדי פעם הוא מתנהג מוזר, מרגיש לא טוב.
לפעמים אין לי סבלנות אליו, אבל הוא פשוט ממגנט, היופי בו, הסקרנות, הפשטות.
אבל הוא התברר להיות הרסני. הוא אולי טוב אליי אבל לאחרים הוא יכול להיות כל כך רע. זה מפחיד אותי.
מפחיד אותי שאני כל כך אקשר אליו שאני אפילו לא אשים לב כשהוא יפגע בי.
אני מקווה שאני אהיה מספיק ערני לראות מתי הוא מתחיל לראות בי טרף.
עד אז, אני ממשיך לדאוג לו.

אתם בטח שואלים מי זה, אז אני אגיד לכם שהשם שלו מתחיל ב"F".

גאווה, קצת אחרת.

לפני עשרים שנה הם פנו אלינו, אמרו לנו תבואו יהיה טוב...באנו.
הייתי אז בן 6. אני זוכר עד היום איך הגענו ורצו לתת לי שם אחר. ההורים התעקשו שלא, צדקו.
אני מחשיב את עצמי בר מזל. בר מזל שניתן לי הצ'אנס לגדול במדינה הזו, להיות אזרח במדינה הזו, להיות יהודי במדינה של היהודים.
נכנסתי לכיתה א' ועברתי את כל הכיתות עד יב', כמו כולם.
התגייסתי לצבא, כמו כולם, שלוש שנים, כמו כולם.
כל כך אהבתי לגדול במדינה הזו, להתאהב בנשים במדינה הזו, להיות פטריוט במדינה הזו, להתגאות בה, להגן עליה, לרצות רק אותה, לדעת שאני פה ולא הולך.
הכל היה מושלם עד שהיא באה ושאלה: אתה יהודי?
הרגשתי סטירת לחי מצלצלת. פתאום, לרגע אחד, הרגשתי את כל אותם "זרים" שבחיים לא ירגישו שייכים. הרגשתי את האתיופים שמסתכלים עליהם מוזר, את הרוסים שמלגלגים עליהם, הרגשתי אפילו במקום מסוים את הילדים של העובדים הזרים. אני יהודי? אני? אם לא יהודי אני, מה אני? זר?
לא ידעתי איך להתמודד, אמרו לי שזו שאלה לגיטימית. לגיטימי? איך? איך במדינה הזו, דווקא מכולם, דווקא אותי שואלים שאלה כזו.
לא ידעתי אם לכעוס או להתעצבן או לבכות. לא ידעתי איך לעכל איך להגיב. הראש לא הכיר שאלה כזו.
ואז, בשבריר שנייה, בלי להתבלבל, נעמדתי גאון ועניתי לה, כן! אני יהודי!
הרגשתי גאווה, הרגשתי ניצחון שאני יכול להיות גאה בהיותי יהודי. הבנתי שלענות על שאלה כזו זו לא מבוכה, זה כבוד.
אני אוהב את המדינה הזו, את הצבא שלה, את האזרחים שלה.
תהיו גאים בהיותכם יהודים. תהיו גאים במדינה שנותנת לנו לחיות עם כבוד.

אף אחד לא היה רוצה

היום ה-24 לאוגוסט 2010, הלילה שבין יום שני לשלישי.
התעוררתי בשעה שלוש וחצי כי שכחתי לכבות את הטלוויזיה.
על הדרך החלטתי לראות מה קורה בפייסבוק.
ראיתי תגובות, לייקים, צחקתי קצת וראיתי מי האנשים שלא אישרו לי חברות וגם מי מחק אותי (גם כאלה יש).
אז אשתו של יאיר לפיד לא הסכימה להיות חברה שלי כי אני לא אישה מספיק, נו מילא. עוד משהי דחתה את "חיזורי" החברותיים אבל אני לא כל כך זוכר אותה, נו מילא. אבל אז, זה היכה בי כרעם ביום בהיר: מחק אותי לא אחר מאשר קובי שטח.
למי שלא מכיר, קובי שטח הוא אושיית פייסבוק הפעיל במדיה הזו מזה 4 שנים (!!!). אני לא הכרתי את קובי שטח אישית וככה סתם, מדי פעם הייתי נהנה לקרא מהגיגיו בסטטוסים שלו. התחלתי להתעניין בקובי שטח ובאמת להכיר אותו (ודי להתבאס שלא הכרתי קודם) כאשר לאחרונה, החליטו בפייסבוק למחוק לקובי את הפרופיל ללא כל אזהרה מראש. כאשר קובי ניסה לברר מדוע, התשובה שקיבל נראתה אנמית עם שלוש סיבות אפשריות (ממש מבחן אמריקאי) וכך כתבו לו:                                                 - או שאתה ספאמר
- או שהפצת חומר פוגעני
- או שעשו לך הרבה רפורטים
בסוף המכתב כתבו זה כי "זה סוף הדיון וכי בפייסבוק לא מתכוונים להחזיר לקובי את הפרופיל ויהי מה." דיון??!! איפה היה פה בדיוק דיון? איפה, בכל הסאגה הזו, ניתנה לקובי ההזדמנות להגיב או לטעון לחפותו??!!!
אתם יודעים מה? נגיד, נגיד וקובי שטח הוא ספאמר מטורף חסר גבולות שבמקרה היו לו 5000 חברים שכולם נהנו מהשפרצות הספאם המטורפות שלו וזה הביא אותם לידי אורגזמה ווירטואלית.. כל החברים של קובי אהבו סקס ויראלי ועשו ביד על הסרטונים שקובי העלה ליו-טיוב. נכון, קובי היה לא אחר מאשר אתר פורנו. נגיד וכך היה.

אז קובי החליט לא לוותר. הוא הקים "יוזר" חדש, והתחיל לגייס מחדש חברים. לאט לאט, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. אנשים התחילו להצטרף ותוך כדי להביע הזדהות במאבק.
קובי שחרר סרטון לאוויר אשר המחיש, יותר מהכל, את התסכול הנורא כשמוחקים לך פרופיל שגם אם הוא לא היה עסקי או איכשהו קשור לעסק שלך, גם אם היו בו 500 חברים ולא 5000, זה כל כך באסה, אחרי ארבע שנים, שימחקו לך את הפרופיל: http://www.youtube.com/watch?v=kPBs43o9DFI
(רק לשם הערה, הסרטון השיג 5,150 צפיות ביומיים..כנראה שאת הספאם של קובי באמת אהבו).

הפלאו הפלא, גם את היוזר החדש, הפייסבוק מחק לקובי שטח.
מה?!!! מחק?!! אבל, אבל, למה? איך? אם קובי שטח הקודם היה ספאמר, מה בדיוק הספיק לעשות החדש? למי הוא הספיק לשלוח ספאם בכזו כמות שזה דיגדג לרודני הפייסבוק מאחורי האוזן? WTF??!! בצעקה מאוד גדולה????

ועכשיו אתם מבינים, קובי שטח לא מחק אותי, הפייסבוק מחק אותי. הפייסבוק החליט להפריד חבר מחבר. הפייסבוק החליט מי טוב לי ומי לא טוב לי. הפייסבוק, שמציע לך כל יום מיליון חברים ובאותה נשימה יכול להגיד לך שקצב הצטרפות החברים שלך גבוה מדי, הפייסבוק שמעודד חופש דיבור הוא זה שסותם פיות, הפייסבוק, זה שלבעלים שלו אתה לא יכול לעשות "בלוק" על הפרופיל. הפייסבוק. פייסבוק? אולי השטן-בוק. אולי הרוע-בוק. זה ממש לא הספר של אף אחד וגם לא הפנים.
זה גועל נפש וזה מחליא אותי.

כן, אני אמשיך להשתמש בפייסבוק, כי לי יש את הסיבות שלי מאחורי זה. אבל אני יודע, שאני עכשיו נזהר פי כמה וכמה. שאני חשדן יותר, מפחד יותר. ואם זה מה שהפייסבוק מנסה לעשות, הוא הצליח.

אז, לכבוד היוזר שנמחק, אנחנו איתך קובי שטח.
כי אף אחד לא היה רוצה שזה יקרה לו.

קובי שטח

ניסוי ותהייה

החודש התחלתי אותו.
נהפכתי לעוד עכבר באחד מהניוסיים האנושיים הכי גדולים שיש.
ת'אמת? לא בטוח שבכלל יש בו צורך. הוא מסורבל, מבלבל, מעייף, דרושה השקעה אדירה הן נפשית והן כספית, אף פעם אין לך זמן אליו ואתה תמיד חושב שעשית טעות.
אז על מה אני מדבר? על המושג "תואר ראשון".
אז עכשיו תשאלו (קדימה קדימה, אל תתביישו): "אז למה את עושה?" (עם פרצוף של פולניה וסליחה מראש מכל הפולניות באשר הן, אתן מקסימות).
התשובה לכך היא עצובה אבל לדאבוני הכי נכונה: כי צריך.
כן כן, תואר ראשון עושים היום (בכמעט 99% מהמקרים) כי פשוט צריך תואר ראשון.
אדם עם כשרון אינו יכול להביא לידי ביטוי את הכשרון שלו אלא הוא בעל תואר ראשון לפחות.
אבסורדי ככל שזה ישמע, אך בלא מעט מודעות דרושים למזכירות, אחת הדרישות היא תואר ראשון.
מוסד ההשכלה הגבוהה פשט את הרגל לעת עתה. אומנם מתוכננת איזה רפורמה "חסרת תקדים" אבל כל מה שאני שומע בינתיים זה הכל "בלה בלה בלה". (תכף נחזור לעניין הרפורמה).
אני מכיר לא מעט אנשים בעלי יכולות שמה לעשות, לא בורכו ביכולת הלמידה בכיתה. אין להם את היכולת (לא הרצון, רצון דווקא יש אז לא להשתמש לי במשפט "אין דבר כזה אין יכולת") לשבת על התחת וללמוד. אז מה, זה אומר שהחבר'ה האלה נידונו לסבול בתור עובדים זוטרים כל חייהם??
בושה וכלימה. אני רוצה לעשות תואר ראשון בהיסטוריה, "נו אז לך תעשה" (#פולניה) אומרים לי. מה לך תעשה? ומה אני בדיוק אעשה עם זה???!!!
תראו כמה אנשים עשו תואר ראשון בתקשורת ועוסקים כיום במקצוע לגמרי שונה, בלי שום קשר לתואר שהם עשו.
יתרה מכך, אפרופו פולנים, נהפכנו לעם עורכי הדין. יש לנו כל כך הרבה עורכי דין שזה כבר יוצר ביקוש יתר ועוד פעם, אפילו עם תואר בעריכת דין, אנשים מוצאים את עצמם, איך לא, באיזה מוקד שרות של הוט (לא מזלזל...או שכן).
אני כבר מזהיר, לעניות דעתי, בעוד כ 4-5 שנים, כל מי שעושה תארים הקשורים לתחומים הפיננסיים (מנהל עסקים, כלכלה ומנהל וכו') יקלע לאותו המצב כמו עורכי הדין. פשוט יהיו יותר מדי כאלה.
לגבי הרפורמה, איך, למען השם, עושים רפורמה כזו אדירה במערכת ההשכלה הגבוהה ולא משתפים את הסטודנטים?? למי אתם עושים את הרפורמה?? לבניינים? במה אתם הולכים להשקיע אם לא בסטודנטים??
בקיצור חבר'ה, אם אתם שואלים לעצתי, תלכו תעשו קורס מקצועי. משהו ספציפי. תתחילו לעבוד בתחום שבחרתם ותוך כדי תעשו תואר. כי אין מה לעשות, כדי להתקדם, צריך תואר.

רק חסר שכדי לקבל תעודת זהות, גם כן יתחילו לבקש תואר, בגיל 16.

אומרים שהפעם הראשונה הכי כואבת

הייייייייייייייייייייייייי חברים..

עשיתי את זה, כן כן, סוף סוף בגיל 26 עשיתי את זה לראשונה.
בהתחלה באמת חששתי, לא ידעתי איך יהיה.
ניסיתי להסתכל על אחרים ולהבין איך הם עושים את זה אבל אתם יודעים, אף אחד לא אוהב לגלות את הסודות שלו.
אמרתי שאני אחכה עם זה, לא רציתי למהר, רציתי להיות בטוח במה שאני עושה ולאט לאט בכלל שכחתי שאני צריך את זה.
פתאום, היום, משהי ניגשה אליי ואמרה לי: "יאן, עדיין לא עשית את זה???!!! יא מעפ-עפן" (טוב בלי המעפ-עפן).
היא אמרה לי שכולם עושים את זה ושהגיע הזמן.

אז חברים, אני שמח להכריז, שעשיתי את זה!!!

פתחתי בלוג.